אל תצחקו. אני ילדת חגים

מאז ומתמיד הייתי בן אדם של חגים. אני קמה לחיים כשצריך להכין עוגות דבש, מתנדבת מיד להכין את כל התוספות למנות הבשר (שבהן איני מצטיינת), אוהבת לארח, גם בחגים וגם בכלל, ומרגישה שהחיים מחייכים אליי בכל ראש שנה. אחר כך זה כבר סיפור אחר.
יום כיפור הוא חגיגה של ממש, אני אוהבת את השקט, את הילדים על האופניים, את סיום הצום כשכולם יוצאים מהבתים. את הסוכות שצצות ביום שאחרי.
השנה הייתי אמיצה במיוחד – ארוחת חג עם ההורים וגם עם החמות היקרה. אני אחראית על חלק נכבד מהתפריט ועם ילדה בת שבעה חודשים שנתקפה בחיידק נזלת טורדני, אני עדיין אופטימית לגבי הלחץ. הבטחתי לעצמי לא להיות לחוצה ואכן, בינתיים השלווה נחה עליי. קוראים לזה חג ואני, תזכרו, ילדת חגים.

ילדת חגים

הוי, האופטימיות של החג. ההתחלות החדשות, ברכות השנה הטובה שמגיעות באס.אם.אסים מאנשים שאני לא זוכרת שאי פעם פגשתי אבל לא נורא, תראו – הם חשבו עליי, רק עליי והיה להם ממש חשוב לברך אותי לשנה טובה (תודה שירות הלקוחות של סטימצקי, תודה!). אני אוהבת מתנות חג מהעבודה, ואפילו שאני עצמאית, אני טורחת לקנות לעצמי מתנות (ותודה על סט קופסאות הפח הקסום שעומד עכשיו במטבח ועוד לא ברור מה אפשר בכלל לשים בו).

אני רואה בכל ראש השנה בדיוק את מה שצריך לראות בו – מקור לנחמה חדשה. למשל – בשנה שעברה הייתי עגלגלה ושופעת, עם תינוקת בועטת בבטן והמון בחילות (ולא רק בגלל הגפילטע פיש). היום, ערב ראש השנה המתקרב אלינו בצעדי ענק ובתוך עגלת הסופר, אני "מאובזרת" בתינוקת קטנה ובבעל עייף אבל מאוהבת בהם מכאן ועד לראש השנה הבא, וזה אומר הרבה.
ילדת חגים הייתי וכנראה אשאר. אני רואה בראש השנה התחלות חדשות רבות כל כך. הזדמנויות שמגיחות להן בין כוסות היין וכלי ההגשה מהפורצלן של אמא שלי. אני רואה את עין הדג של הגפילטע מביטה בי וממש מבטיחה לי שהשנה הקרובה תהיה מדהימה יותר מהקודמת ושלא ארגיש בחילה יותר לעולם (עד ההריון הבא). אני מביטה על האורז וחושבת לעצמי – "וואו, כל שנה מתחילה בסימן שאלה", וכמה סימני שאלה יש באורז? לאייל שני הפתרונים.

יש משהו מרגש בישיבה סביב שולחן החג עם כל המשפחה. כולם טורפים מטעמים ושוכחים לשום מה התכנסנו ורק אני מוצאת את עצמי מתרגשת. המחשבה שיש לי משפחה משלי, קטנה ופיצקית ובכל זאת, משפחה, הופכת את החג הקרוב למיוחד יותר. ואני, ילדת חגים הרי, נרגשת ביותר.

כי ככה צריך

אז אני קונה מתנות, ומכינה עוגות דבש יומיים לפני – כי ככה צריך, ויושבת עם אמא שלי ומתכננת תפריט, כמו שאמא שלי הייתה עושה כשהיינו קטנות, וחושבת לקנות לעצמי שמלה חדשה, כדי לחגוג את הקילוגרמים שהושלו השנה, אחרי הלידה. אז אני מברכת אנשים ברחוב שאני לא בטוחה שמכירים אותי ושאני מכירה אותם ומשוחחת עם הבחורה בסופר על מתכונים לירקות שורש, אני נחמדה יותר, רגועה יותר, ואפילו שעות השינה שאין לי מתגמדות אל מול האופציות הבלתי מוגבלות שמביאה איתה שנה חדשה.
שיהיה לכולנו חג שמח, ושנה טובה ומלאה בריגושים והרפתקאות והתחלות חדשות. אני יודעת, זה נדוש, אבל אל תצחקו עליי, אני ילדת חגים ופעם אחת בשנה אני מרשה לעצמי למחוק את הציניות.
אני ילדת חגים ואף אחד לא ייקח את זה ממני.

אודות נועה רובין-סטרלינג

נועה רובין-סטרלינג הייתה פעם תל אביבית ועכשיו שבה למחוזות ילדותה הכפריים עם בעל טכנולוגי ותינוקת חייכנית. בת 32 וקצת ועוד קצת, עיתונאית, עורכת תוכן וגרפומנית באופן כללי. מבשלת, אופה וטועמת מהכל. מטיילת, מצלמת ומבזבזת. יום אחד היא תגור בבית משלה, תבין מה זה גן אנתרופוסופי, תצליח ללבוש את הג'ינס שקנתה לפני הלידה ותכתוב את הספר של חייה.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק