זה שיש לי בעיות ואני סוחבת משברים, לא אומר שלא יכול להיות לי טוב בחיים

קורות חייה העמידו אותה מול אתגרים קשים ומגוונים הנחלקים בדרך כלל בין אנשים שונים. היא עלתה באש בזמן שירותה הצבאי, נכוותה בכל חלקי גופה, שקלה בשיאה 150 ק"ג, גרושה, אמא לילד אוטיסט. ולמרות שרבים היו שוקעים בצער ובקושי שלהם, אסנת בן צרויה (45) בחרה בצו האלוקי "ובחרת בחיים" ותוך כדי ממשיכה לחייך, מדביקה בחיוך שלה את הסביבה, מדריכה לאופטימיות ומלמדת כיצד עושים שינוי בחיים.

"שנים הדגשתי בפני עצמי שוב ושוב שיש לי פנים יפות, זה היה הכיסוי. לא יכולתי להגיד לעצמי שאני שוקלת 150 ק"ג" היא מספרת בגילוי לב.
"המראות שלי בבית היו לחצי גוף, ובכלל, לא היו לי יחסים עם החלקים האחרים של הגוף שלי. מבחינתי, מספיק שאני יפה, חכמה, אני עושה הבדל בחיים של אנשים, למה צריכה לרזות?"

מה גרם לך לרזות בכל זאת?
הבנתי שזה שקר, הסתכלתי על החיים שלי וראיתי שזה לא החיים שאני אוהבת, שאין לי באמת את מה שאני רוצה בחיים. הבנתי שאני מתוסכלת, לא שבעת רצון, עייפה ומרירה, ראיתי שאני מציגה מסכה לעולם של חייכנית ומתוקה ועוזרת לכולם ומצד שני אני מרוקנת, הייתי מאוד בודדה.

כשנכנסתי לניתוח שרוול קיבה, לא הבנתי עד הסוף את מה שידרש ממני.
אמרתי לעצמי, אני אראה לבעלי לשעבר, אני אראה לכולם, אני אסובב את העולם. האשליה הזאת שאם רק ארזה (השלתי 80 ק"ג) יהיו לי החיים שאני רוצה, אהיה מאושרת.
הדבר שצריך להתמודד איתו לפני השרוול, בין היתר, הוא החרדה מההרדמה ולשאול את עצמנו מבחינה נפשית אם אתה באמת מוכן לוותר על האוכל. אם התשובות לשתי בשאלות האלה לא ברורת לנו עד הסוף, אני ממליצה לאנשים לדחות את הניתוח כדי לא להעלות את המשקל בחזרה למען הצלחת הניתוח.
אני כמעט 6 שנים שומרת על המשקל שלי, כי טיפלתי בדברים: הכנה נפשית, כלכלית, חברתית, משפחתית.
אני טיפלתי בסיבות שגרמו לי לאכול, ובדקתי אם אני מוכנה לתת את המילה שלי למשהו.
הכרזתי, אם אני נכנסת לזה, אחרי כל הניתוחים שעברתי, פציעה קשה, עם ילד אוטיסט ועוד ילד גדול יותר, וכל החיים שעברתי, אם אני מסכנת את עצמי בעוד הרדמה מבחירה אז אני לא יכולה לעשות את זה אם אני לא הולכת לעשות "נעשה ונשמע".

הפציעה גרמה לך לאכול?
כשנפצעתי הייתי ממש רזה, היה לי גוף מאוד יפה, וזה חלק מהדברים ששברו אותי.
כששכבתי ביחידות כוויות הייתי מונשמת, עם כל הצינורות סביבי, הבנתי שבעצם התרסק לי המקום שסגדתי לו, הגוף שלי.
הבנתי שבעצם נשארתי מחוקה עם כוויות בדרגה 3 עמוקה בכל הגוף, חוסר הכרה, עד מצב שנאלצו להחיות אותי באחד הלילות.
בתור בחורה כל כך צעירה, את לא רואה את החיים קדימה. חשבתי לעצמי שאני לא אתחתן, ששום דבר טוב לא יצמח מהחיים שלי.

איך נפצעת?
הייתי חיילת בת 19.5, נלכדתי בחדר שעלה באש, אי אפשר היה לצאת משם, עליתי באש. זה היה במהלך השירות הצבאי שלי.

את זוכרת את הפציעה?
עד שאיבדתי את ההכרה אני זוכרת.
הרגע הזה שהאש נגעה בי, נמצא שם בתוכי 24 שעות. הריח של האש, העוצמה שלה. ירקתי אש כמו דרקון.
לומדים לחיות עם זה בסוף, אבל זה בתוכי, נמצא איתי כל הזמן.
אש היא תמיד חלק ממני, אם יש שריפת קוצים ואני באוטו, מיד מרגישה את המחנק.
היחסים שלי עם אש הם מורכבים.
האש תפסה אותי בכל הגוף, התקפלתי לתנוחת עובר כדי להגן ובפנים היו כוויות דרגה שניה שהחלימו, למזלי. לפחות את הפנים אלוהים בחר להשאיר כפי שהן.
הזיכרון תמיד נשאר. זה מראה שלא עוזב, ריח שלא הולך, כאב שלא מרפה, ואני חיה עם הזיכרון הזה יום יום על הגוף שלי. יש לי כוויות מאוד קשות וצלקות מאוד קשות, קיצורי טווחים, אני לא מרימה ידיים, לא מיישרת ידיים, לא מכופפת גב, אין לי תנועות צוואר, לא יכולה לרוץ.
אף אחד לא יכול לדמיין כמה הגוף הזה מוגבל וחבול.

אבא שלי כתב את הסיפור של הפציעה, שלב אחרי שלב: האשפוז בטיפול נמרץ, כשהנשימו אותי, אחוזי החמצן, מה הרופאים אמרו, הפלסטיקאים שאמרו שתהיה תקופה קשה ושאם אני אעבור את הלילה אז יש סיכוי שאני אחיה.
אני זוכרת רגע שאבא שלי עמד בחלוק סטרילי, ראיתי רק את הפנים שלו מדבר אליי: "אסנתי, אם את שומעת אותי תמצמצי" ומצמצתי. רציתי מאוד לדבר. הוא אמר לי "את לא יכולה לדבר, את יכולה לגעת לי בחלוק על הבטן, תנסי עם האצבע לכתוב" לא יכולתי להזיז את הידיים, הן היו מקופלות, הוא התקרב, אני זוכרת שכתבתי לו "אני אוהבת אותך". זה לקח 3 שעות, אבל הוא עמד שם.

במבט ראשון לא רואים סימן למה שעבר עליה, שיער מושלם, איפור מחמיא, בגדים בהתאמה מושלמת לגופה.

שומעים אצלך את החיוך כל הזמן, זאת החלטה?
זה רגע בחיים, בו עשיתי בחירה.
לא החלטה, כי החלטה נובעת מנסיבות, לא טוב לי כאן אני מחליט ככה. לבחור במשהו וגם להתמודד עם ההשלכות שלו.
הרי זו לא חוכמה להחליט: "עכשיו בא לי להיות שמח", כי מה תעשה אם תהיה עצוב עוד שלוש שעות?
אבל אני מחוייבת כל הזמן להעצים את הבחירה שלי בחיים, ממש את הצו האלוקי של "ובחרת בחיים".

זה מה שמחזיק אותך? אמונה?
תמיד הייתה לי אמונה, אני מאמינה שיש לנו מטרה בעולם הזה, ששום דבר לא קורה סתם. אם כבר קרה לי מה שקרה לי, כנראה יש לזה סיבה טובה.

זה שיש לי בעיות, לא אומר שלא יכול להיות לי טוב בחיים.

כשאני חונה בחניית נכים, שואלים אותי מי הנכה, במקרה שלי כפול, גם אני וגם הבן שלי. כשאיליי איתי, שנינו ביחד זה 200 אחוז.

איליי (16.5) הוא ילד אוטיסט, בנה של אסנת ושל בעלה לשעבר ואח לליעם, חייל בן 19.

הקול שהכי לא מדברים עליו זה האחים לילדים האלה
ליעם יודע שהוא מוותר ויוותר הרבה מאוד, הוא עושה את זה ממקום של עוצמה, בגלל שיש לו אמא כמוני.
זה איליי, זה המצב, אני לא יכולה לשנות את העובדה שהוא אוטיסט ואני לא יכולה לשנות את העובדה שיש להם אמא שהיא נכת צה"ל.
לא ארשה לליעם להפוך להיות קורבן של האוטיזם של איליי, זה יותר מידי לשים על הכתפיים לילד. אנשים ששמים את כל של מה שלא טוב להם בחיים על הנסיבות שלהם: אוטיזם, פציעה, הבעל לשעבר, או נסיבות אחרות, מפספסים את הדינמיקה של החיים.
זה נכון שאוטיזם יכול להיות קשה, גירושים יכולים להיות מכה, אבל, אם את שמה על זה את הפוקוס ואומרת, בגלל זה אני לא אוכל לחיות חיים שאני אוהבת, את בעצם סותמת את הגולל על החיים, כי האמת היא שאין קשר אמיתי בין השניים, אלא הקשר שאנחנו עושים בראש.

איליי מתחנך בחינוך מיוחד עם ילדים ברמה קוגניטיבית גבוהה, הוא ילד חכם. הוא לא תקשר עד גיל 7. לא דיבר כלל, לא היה קשר עין. אנחנו השקענו, איליי, ליעם ואני, משאבים כלכליים, נפשיים, רגשיים וכוחות על. גם אחרי שהוא זרק לי תפוז לראש, אני עדין צריכה לאהוב את הילד שלי, כי הוא שלי.
לעיתים במצבים כאלו בא לך לקלל את העולם, יש רגעים שאת שונאת את החיים, לא בא לך להיות עכשיו מכילה, אלה רגעים קשים.

בשעות האלה יש תסכול, כאב ובדידות, מי יכול להבין את המצב שלי? מי יהיה איתי?

אחרי 120 שלך ליעם יהיה אפוטרופוס של איליי?
הכוונה שלי היא לחנך את איליי לעצמאות, לבית לחיים, לדיור מוגן או להוסטל עם ילדים בתפקוד דומה. המטרה שלי בחיים היא שליעם יתחתן עם מי שהוא רוצה, יהיו לו את הילדים, המשפחה, הקריירה שלו, ובשום אופן שאיליי לא יהיה נטל, יהיה שם תמיד אבל לא כנטל.
חגים, שישי בערב, אירועים של משפחה, שמחות, כל דבר, הוא לעולם לא ישאיר את איליי לבד. במובן הזה אי אפשר להסתתר מהאמת, אני יכולה לצייר אותה כאידיליה, אבל אני יודעת שככל שככל שתעלה רמת העצמאות של איליי לליעם יהיה יותר קל, וזאת אחריות שלי לעשות את זה בשבילם וכבר עשינו דרך.

קרדיט צילום: אביגיל עוזי

זכיתי לגעת בחיים של אלפי אנשים ולהעצים אותם ולתמוך בהם, להראות להם דרך אחרת בחיים.

אם לפני זה היית בנאדם שהוא קרבן של החיים, אם יקרה לך משהו רק יחריף את זה.
אנשים שנפצעים, אחד לוקח את זה לאקסטרים, רץ אל החיים, השני נמק לתוך הנכות. החכמה היא למצוא את האיזון, לא להיטרף על החיים כדי לא להרגיש כלום וגם לא להיכנס למצב של הימנעות לגמרי מהחיים.
כשמשהו קורה הוא פשוט קורה, איך אני יכולה לשלוט במה שקורה? כל הניסיון הזה לייצר שליטה בחיים הוא מיותר, אין לו תכלית וחבל על האנרגיות.
אין ודאות בכלום בחיים, מה שכן, את יכולה ליצור כל יום את היום שיש לך, לראות מי את רוצה להיות ביחס לדברים ועכשיו לפעול ברגע זה, אם משהו קורה אני סומכת על עצמי שאדע איך להתמודד עם זה.
זה לא אומר שאני לא מתרגזת, שלא כואב לי, שלא קשה לי.
החיים שלי רחוקים מלהיות מושלמים, אין בהם שום דבר מושלם.

אם יש משהו שיש בי שהתפתח עם השנים, זה המודעות שלי בלא לשקר לעצמי. העניין בחיים, בעיניי, הוא למצוא את האמת הפנימית, את הקול ואת הביטוי העצמי האמיתי.

החרדות הגיעו אחרי שרזית?
החרדה הייתה לפני. שאני ארזה ויראו את הכוויות שלי. כל השנים כיסיתי עם המשקל שלא ישימו לב שאני שרופה בכל הגוף, עדיף לי שידברו על המשקל מאשר על הנכות שלי.

הייתה לי חרדה מלהתפשט מול גברים, הייתי צריכה להתגבר פעמיים, גם כאישה שמנה וגם שרופה קשות עם צלקות, אין גבר כמעט שזה לא קשה לו.

בתחילת היחסים עם אבי היה לך ספק?
הגעתי לזוגיות עם אבי, בן הזוג הנוכחי שלי, אחרי שנפרדתי מבן הזוג הקודם ועברתי תהליך של בדיקה עצמית. במודע החלטתי להתנתק מזוגיות ויחסים ובדקתי את המקום שלי בעולם, מי אני ומה אני רוצה, איזה גבר אני רוצה.
אם את חיה למען הרצונות של האחרים ולא הרצונות שלך אף פעם לא תהיי מי שאת באמת.
אבי הוא מלאך שבא משמיים, הוא טרנספורמציה שעשיתי במי שאני, הוא בא כתוצאה ממי שהפכתי להיות, אני יכולה להיות לידו כביום היוולדי ולהרגיש הכי יפה בעולם, זה הגבר הראשון בחיים שלי שנתן לי את החוויה הזאת.
התמסרתי לאבי וקיבלתי את מתנת חיי, הוא גבר מדהים, הוא משענת, הוא מקום לשים את הראש לנוח מהמרוץ הזה של החיים, להתרפק ולא להיות כל הזמן מובילה, למדתי להתכרבל בו.

המשברים שלך הם לא "התגברתי והמשכתי הלאה"
הם איתי כל הזמן, הפציעה, האוטיזם.
יש לי את ניסיון החיים, ניתן לנצח כל דבר.
כל דבר שאדם מתמודד איתו אני יכולה לדייק ולזקק אותו למקום שלו. בזכות היכולת להקשיב.
אני מאמנת בכירה, אני תומכת באנשים להרזיה, והכל בהתנדבות. מלווה לשרוולי קיבה, מהניתוח ועד הפלסטיקאי, הבדיקות, הדרכה, מנתבת, מזהה את הדברים שגרמו להם לאכול, מכוונת, נותנת פתחים לפעולה, אבל, אני לא אומרת מה לעשות, הם מגלים לבד.

בסוף זאת הבחירה שלך, אני מאפשרת לאנשים מקום בטוח להיפגש עם עצמם.
בימים אלו אני מתחילה פרוייקט שאני אהיה המשאב שלו. ישלמו בו תשלום סמלי על מנת ליהנות בעבור מה שאני נותנת, וההכנסות יועברו כתרומות לבית לחיים לילדים אוטיסטים.
הכלי שאני נותנת לאנשים במתנה יתרום לקהילה.

האופטימיות המוארת של אסנת, למרות סיפור חיים לא פשוט, מדבקת ממש. והזמינות שלה לכל מי שיכול להיעזר בניסיון האישי והמקצועי מחממת את הלב וממגנטת אליה.
קליק לעמוד הפייסבוק של אסנת

אודות אמא של

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון של 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות עם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

2 תגובות

  1. אחת
    וואו איזה סיפור. את מעוררת השראה אמיתית! עלי והצליחי

    וואו איזה סיפור.
    את מעוררת השראה אמיתית!
    עלי והצליחי

  2. יסמין
    פוסט חשוב ומעצים. מכניס לפרופורציות.

    פוסט חשוב ומעצים.
    מכניס לפרופורציות.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק