נגעתי בשמיים. השמחה אינסופית והפחד כמו לא קיים: מתוך יומנה של חולת מאניה דיפרסיה

כל מי שחולה במאניה דיפרסיה נוגע בשמיים, ומשם מתרסק היטב אל האדמה המלוחה.
העולם מתנהל בסדר פשוט, הצורך בריגושים והשגתם, פיתויים וסחרחרה, פסגות בהן אתה נוגע זמן מה.

נגעתי בשמיים.
התחושה היא תחושה עילאית, הזמן נמשך כמו נצח, אתה במרכז הבמה ולא צריך לרדת לעולם.
כולם מריעים לך מלבד הקרובים לך, הם יודעים על הנחיתה, לימים אכתוב עליה.
עכשיו אנחנו אחרי ההמראה.
התחושה משכרת כמון יין טוב.
את כשחקנית ראשית בסרט לוקחת את תפקיד הבמאי והעורך ועושה סלט.
את חולשת על כל הכישרונות החבויים. את זמרת, רקדנית (מי שמכיר אותי יודע שחלום חיי היה לרקוד אולם אין עוד חסרת קורדינאציה כמוני), צלמת, כותבת.
את אישה משוחררת.
אין על התחושה הזו בעולם, וניסיתי כמה משתנים בחיי קודם.

נגעתי בשמיים. עפתי כל הדרך לשם בכדור פורח, בעפיפון מדהים, על שטיח מעופף.

נגעתי בפסגות.

אין לקנא בי על התחושה! האחיזה במציאות רופפת, איתה גם התמיכה מהסביבה. אני לבד בשיכרון חושים, אין עוד חולק איתי.
בדידות היא דבר נורא, אבלי לי לא אכפת. נגעתי בשמיים מי עוד מסוגל לכך.
את בת אלמוות, את חזקה מהחיים. הכל יכול להשתנות ועדיין אין פחד מכלום.
נגעתי בשמיים רק אני, אני וחולי מאניה דיפרסיה בכלל.
תודה לשם יתברך על רגעים כאלה, הוא המכוון מלמעלה את הסרט.
כשחקנית ראשית אני משתפת פעולה עם התכתיבים. אהבתי את הסרט. ואתם?
החיים כמסע אל הלא נודע מאתגרים נורא. השמחה אינסופית והפחד כמו לא קיים. הכל מותר הכל אפשרי.
נגעתי בשמיים. תודה על זה. תודה

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות