אני של אבא

אני נמר אוכל מכוניות.
איזה מכוניות אתה אוכל?
לא יודע. אבל אני נמר אוכל מכוניות. אל תקראי לי בשם שאני. תקראי לי נמר.
אתה מצחיק נמר שלי. אני קוראת אליו וצוחקת בקול די רם (לטעמו).
אבל אל תצחקי. הוא מביט בי במבט מצמית רציני. ואני לא שלך. אני של אבא.
לפעמים אני מרגישה כמו ילדה מאוהבת שמושא אהבתה לא יודע שהיא אוהבת אותו בסתר ברמות מטורפות וגם כשהוא יידע הוא לא ירצה להמשיך איתה הלאה. מסוג הילדות הרומנטיות שמסתכלות על החתיך של הכיתה במבטים נוגים ומדמיינות איך הוא יראה במדים כשיתגייס לצבא וממשיכות ללכת רחוק עם הדמיון כשהן בודקות איך שם המשפחה שלו יתאים לשם הפרטי שלהן. מסוג הילדות הרומנטיות שחושבות שהן ממש מתאמצות למשוך תשומת לב מהחתיך, אבל הוא בכלל לא רואה אותן. וגם אם יצא לו להסתכל לכיוון שלהן ולראות אותן איכשהוא, הוא הבחין באיזה כתם מטושטש של רגליים ארוכות, תלבושת אחידה, וצמה מתנופפת. את הפרצוף הוא לא ממש קלט. המאמצים למצוא חן ולהיות יפה ולהיות מעניינת ולהתלבש לו על הרדיוס עברו לידו. לא נגעו בו ממש.

וגם עכשיו אני עוד נמר אוכל מכוניות. הוא ממשיך לעדכן אותי ממקום מושבו.
אתה אוכל את כל המכונית או רק חלקים קטנים? אני שואלת.
זה שאמרתי לך אמא. הוא קורא אליי בקול מלא תוכחה ובכלל לא מתאמץ לענות לשאלה. אני נמר אוכל מכוניות ולא שחר. אל תקראי לי בשם שאני. ואל תצחקי. כי אני נמר.

אז אני הילדה המאוהבת. והוא מושא האהבה החתיך המהמם שלא מבין עד כמה אני אוהבת אותו ועד כמה אני קשורה אליו. אני הילדה המאוהבת המתאמצת המתלהבת המשתדלת ולא מתייאשת. והוא החתיך המרגש שמרעיד לי את הלב ומנגן לי על כל המיתרים.
בכל מקרה יפיוף, אתה נמר של אמא. אתה נמר ששייך לאמא שחולה עליך. אני מנסה בכל זאת.
ואני לא שלך. אני של אבא.

זה מה שיפה אצלנו. הוא לא משאיר אותי בסטנד ביי ולא גורם לי אי הבנות לא ברורות. הוא חותך בבשר החי ומגיש לי את העובדות כמו שהן בלי מקום לטעויות.
ואני לא שלך. אני של אבא. זה משפט לא זר במחוזותינו.
הילד שלי, מושא אהבתי, החתיך שלכבודו אני מתאמצת ומשתדלת, הגור הקטן שמרעיד לי את הלב ומנגן לי על כל המיתרים, הוא בחור ישיר. לא מסתתר מאחורי מילים יפות וביטויים מתקתקים. אומר את האמת און דה פייס.
ואני לא שלך. אני של אבא.
הוא החתיך האולטימטיבי שמאחוריו שובל של בנות מאוהבות (אני) עם עיניים נוגות ומבט חולמני. והוא בכלל לא שם לב אליהן ואל כמה הן (אני) מריירות אחריו.

ועכשיו אני לא נמר. אני שחר. הוא מעדכן אותי.
אה אהלן שחר. אני קוראת אליו. אהלן ילד יפיוף של אמא.
ואני לא שלך!! הוא קורא בקול אבל לא רם מדי. ואני לא שלך!! הוא מטעים שוב. אני של אבא. שוב בקול הרגוע של החתיך של השכבה מהסוג הבטוח בעצמו ובמעמדו ובכלל לא מבין עד כמה העומדת מולו מאוהבת בו.

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

4 תגובות

  1. דניאלה
    תחרות שכולם מנצחים בה. ממשיכה לקרוא

    תחרות שכולם מנצחים בה. ממשיכה לקרוא

    • אמא של
      את כל כך צודקת דניאלה! זה מסוג התחרויות שאין בהם מפסידים אמיתיים

      את כל כך צודקת דניאלה! זה מסוג התחרויות שאין בהם מפסידים אמיתיים

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק