בעקבות גל הטרור: האם חרם כלכלי זו באמת הדרך הנכונה?

לא במקרה אומרים שההגנה הכי טובה היא התקפה. הכרזות של חרם על עסקים ערביים הם בדרך כלל התגובה הראשונה להסלמה במצב הבטחוני שלנו.
הם פוגעים בנו עם סכינים, אבנים ופיגועים ואנחנו נפגע להם קודם כל בכיס. אנחנו נראה להם. תגובה ראשונית, כמעט אינסטינקטיבית של אדם שרוצה להגיב עין תחת עין, אך הנורמות החברתיות לא מאפשרות לו ומקסימום שיש לו לעשות זה להחליט על הטלת חרם חד צדדי וכוללני אשר אומר "לא קונים אצל ערבים".
בעולם שלנו קיימים חרמות שונים. חרם חברתי, שהלוואי לא היה מוכר לרבים מאיתנו היטב מימי בית הספר והתיכון. חרם מדיני, המוכר לנו גם עצם היותנו "מדינה קטנה מוקפת אויבים".
החרם שכרגע מנסים להטיל על העסקים הערביים נקרא חרם צרכני.

הידעתם שהחרם הצרכני הראשון הוכרז בשטח אחותנו הגדולה, ארה"ב, וקרא להפסיק לקנות מוצרים שבייצור שלהם השתתפו עבדים שחורים מאפריקה. החרם הצרכני הראשון בישראל התרחש בשנות ה-50, כאשר דרש להפסיק לרכוש מוצרים המיוצרים והמיובאים מגרמניה. מי זוכר את החרם הזה היום? כולנו עסוקים בלהתעניין במחירים של סבון בברלין.
אז אכן, החרם מגיע בדרך כלל כתמיכה באג'נדה מסוימת. אבל חרם, בעיניי, זו צורה של אלימות (לאו דווקא שקטה), תוקפנות במסווה שבאה במטרה לספק סובלימציה להפגנת אלימות גלויה. הרי פוגרומים כבר מזמן לא באופנה.
חרם זה מידבק. אפילו אלה מאיתנו שמעולם לא רכשו שום דבר מעסק ערבי, חוץ מאולי צלחת חומוס פול בחומוסייה ביהודה ימית, נודר ומבטיח – אני לא קונה יותר אצל ערבים. הם לא שואלים את עצמם מה הסיבה? הם פשוט חוזרים בצורה של קופי פייסט על המשפטים של אחרים, בלי לייחס להם משמעות סאבטקסטואלית כלשהי, רק כדי להרגיש את תחושת השייכות לקבוצה. זה לגיטימי, כי מדובר הרי בכלל הישרדותי ראשון: אם לא תהיה בקבוצה, יטרוף אותך זאב.
אבל לתחושת השייכות ישנו גם הצד האפל – אפקט העדר. האם אנחנו רוצים להיות חלק מהעדר? או לבלוט? האם אנחנו מוכנים שהדעה העצמאית שלנו תיבלע בתוך הרעש התעשייתי של האג'נדה האופנתית התורנית – מחאת הקוטג', מחאת המילקי ועכשיו מחאת החומוס?

לפני שבעים שנה העם היהודי היה ילד כאפות חלש. וכך אנחנו רגילים לתפוס את עצמנו גם היום, גם כשיש לנו מדינה. תחושת הקורבן כל כך תבועה לנו בדם, שאנחנו לא שמים לב שהפכנו בעצם לבריון מסוכן. בריון שלא רואה מימינו ומשמאלו ופועל באינסטינקטיביות תוך כדי שהוא חוזר על הצעדים של אותם אלה שהתעללו בו פעם.
אבל אנחנו מזמן כבר לא קורבן. ואם רק היינו קולטים את זה בזמן (ועוד לא מאוחר, אגב), לו רק היינו מנסים למדוד על עצמנו את הסנקציות שאנחנו מנסים להפעיל על האחרים, אולי היינו עוצרים לרגע כדי לחשוב.
לחשוב לבד, בלי לשמוע לקולות האחרים שמגיעים מבחוץ. לתת דין וחשבון רק לעצמך. להחליט אם להחרים זו הדרך הנכונה. לאזור אומץ ורק לאחר מכן להצטרף או לעמוד מנגד אותו חרם.

אני הפסקתי לחנך אנשים. אין זו זכותי להכתיב להם נורמות התנהגותיות. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא בגדר ההמלצה וההמלצה שלי להיום היא לחשוב האם הקריאה לחרם כלכלי על העסקים של ערבים היא ניסיון לטפל בביטוי חיצוני בלבד של בעיה עמוקה יותר? אולי אנחנו מפנים את הזעם (גם אם הוא נראה כרגע כמוצדק) כלפי האובייקט הלא נכון?

אודות מרינה קיגל

עוד שנה בת 40, חולמת למרחקים ארוכים, עיתונאית, מתרגמת, אמא של בן 12. מאמינה שכדי שהילדים יעופו על החיים, הם צריכים לגדול קצת כמו עשבים שוטים.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק