בן 13, מחבל: מתוך יומנו של ילד-רוצח

גדלתי ברחובות ירושלים, יהודים וערבים גם יחד. לפעמים אנחנו משחקים יחד בגוגואים וגולות בשעות אחר הצהריים. אני הכי אוהב לנצח אותם, אני אוהב לראות את העצב בעיניים שלהם כי אמא ואבא מספרים לי כל הזמן שהם באים ממשפחות הכיבוש, אז אם ככה, מגיע להם להיות עצובים.
אמא אמרה לי שהיא לא מסכימה שאשחק איתם כי היא לא מאמינה בהם, כי יום אחד הם יגדלו ויתגייסו לצבא הציונים ויהרגו את הדוד נאסר והשכן ו'ליד על שהם מתנגדים לכיבוש.
אני יודע שאמא צודקת כי אני רואה כל הזמן חיילים מסתובבים פה עם נשק וגם אם אני מזהה שיש להם מבט טוב בעיניים אני מבין שהם רעים בעיקר כי אמא שלי יודעת מה שהיא אומרת.

11.10.15
אתמול אני וסמיר שיחקנו כדורגל עם דוד ויצחק, היה כיף, בעיקר כי שוב ניצחנו. כשסיימנו וצעדנו במעלה הרחוב חזרה הביתה, ראיתי שאמא שלי צופה בנו מהחלון וכועסת עליי שוב שאני משחק עם יהודים.
לפני שנרדמתי בלילה נזכרתי באח של אבא שלי סלאח, שהיה לוחם אמיתי. הוא היה מפקד בכיר ונילחם בצבא הציוני ללא פחד. כולם בבית חושבים שהוא גיבור ואני לפעמים מצליח לראות את אבא בוכה עליו. סלאח נהרג על ידי חיילים ציונים, הם ירו בו ליד הבנות הקטנות שלו כאן מחוץ לבית שלנו. כולם מספרים שהמודיעין סימן את הבית שלו כמקום בו מייצרים חומרי נפץ והיה ויכוח בינו לבין החיילים בזמן החיפוש. ברגע שדוד סלאח הוציא אקדח מול החיילים הם ירו בו. והוא מת. אמא אומרת שזה מוות קדושים. שהוא גיבור והוא שהיד ושזה כבוד למשפחה שלנו.
שנייה לפני שנרדמתי חשבתי לי שאם הוא גיבור, אולי יום אחד אהיה כמוהו, כולם יגידו שאני גיבור ואביא כבוד למשפחה שלי. אני תוהה אם היא תתגאה בי או שאהיה חסר לה, במקרה ואמות.

12.10.15
בוקר טוב, ניגשתי למטבח ולקחתי את הסכין הכי חדה מהמגירה. החבאתי אותה בתיק בית הספר, נשקתי לאמא ויצאתי לדרך. למטה פגשתי את בן דוד שלי, בן 15 שאמר לי מזמן שהוא רוצה לפגוע בציונים. אז החלטנו לעשות את זה ביחד. אני מתרגש. אני לא יודע מה יקרה בסוף. אני רק יודע שבסוף אהיה גיבור. גם אם יכאב לי. גם אם אמות. אמות מות קדושים.

————————–
ואני תוהה, האם ככה ניראה פרופיל של מחבל. שיונק שנאה עוד לפני שיודע ללכת או לדבר, שגדל על ברכי שונאי ישראל, המחנכים להרג, לרצח בדם קר, ילדים, נשים, כל חובש כיפה פוטנציאלי, כל חייל או חיילת, לא משנה, העיקר שהוא יהודי.
ואני שואלת למה הילד הזה לא אמור להמשיך ולשחק גולות בשכונה או גוגואים עם דוד ויצחק הקטנים שלמדו על שלום ודרך ארץ. למה במקום לרכוב על אופניים ולקבל מכה בברך הוא אמור לרוץ אחר ילד בן 13 שזה עתה יצא מחנות ממתקים ולנעוץ בגופו סכין חדה. למה הפעם היחידה שהוא אמור לאחוז סכין אינה לשימוש מריחת ממרח שוקולד על פרוסת לחם?

מתי ילד הופך למחבל? האם זהו ילד חסר גבולות, פושע, עבריין, רוצח מלידה? האם שטיפות מוח עקביות של הוריו וסביבתו הטבעית הניחו נדבך על נדבך בדרך אל החומה הגבוהה המפרידה אותו באל כורחו מהמוסר, הערכים, קדושת החיים?
איך בקלות ילד שמשחק כדורגל בשכונה הופך להיות מחבל/מתאבד/שהיד?
ואני שואלת איפה האם שהניקה, התעוררה בלילות, הלבישה, חיבקה ודאגה לשלומו כעת? איפה היא??
האם היא הבינה שהיא עצמה הופכת אותו למפלצת דמוי אדם שהולכת, מתגבשת ומתעצמת עם התפתחותו וצמיחת אישיותו? האם היא מבינה שילדות היא תום. ותום זה טוהר. וטוהר אלו חיים?!?
כנראה שלא. אני מניחה שהיא צפתה בו ברשת, שוכב מדמם על המדרכה שניות לאחר שדקר שני אנשים ובהם ילד בן 13, כששוטרים סביבו באקדחים שלופים, והוא בוכה ומנסה לקום. הוא בוכה, כי הוא עדיין ילד. ויש לו רגשות. ואני לא בטוחה שהוא הבין עד הסוף שהמשימה אותה בחר לעשות נכונה לו. והיא צופה בו ואולי דמעה זולגת על לחיה אבל היא חושבת שהוא גיבור. וזה בדיוק מה שהוא רצה.
—–

ממני,
אמא שבעצמה מבקשת טיפת שפיות בעולם הזה.

אודות אופירה שושן

נשואה למיכאל, אם לעילאי ונועה. מנהלת מחלקת ניו-מדיה בחברת פרסום. בעלת תואר באדריכלות ועיצוב, סיימה בהצטיינות לימודי מולטימדיה ותקשורת חזותית. אוהבת עד כלות את העבודה שלה. בילדותה יצרה לעצמה בועה פרטית משל עצמה ומתחזקת אותה עד היום. צלילי גיטרה וסקסופון מפילים לה את הלב. כתיבה טובה מרסקת לה את החושים. אוהבת להביע ובעוצמה - או לא כלום. אוהבת להתרגש. אוהבת לאהוב. בוכה מאושר כשהילדים שלה מחייכים. אינטואיטיבית בכל רמ"ח איבריה. מציאותית אבל מעדיפה את עולם הדמיון. רצה אחרי הזמן ואף פעם אין לה זמן לטלוויזיה. הופכת דברים קטנים לגדולים. מכורה לשנ"צ של יום שישי. נהנית מרעיונות שמגיעים בלילה ללא הודעה מוקדמת ואת ההשראה היא מוצאת בדברים הקטנים והלא צפויים. נולדה כדי ליצור

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק