יפה ויגודסקי: "תמיד הרגשתי שאישה שדורשת היא ביץ' אבל גבר שדורש הוא אסרטיבי"

"תעשו דברים בהכרה מלאה, לא מעורפלת. אל תדחיקו דברים, תפעלו מתוך הבנה ברורה שזה מה שאתן צריכות לעשות ושיש בדרך מהמורות ומלחמות".
יפה ויגודסקי החלה את הקריירה המקצועית שלה בשנות ה 60 כמורה בבית ספר תיכון ולאחר מכן כמנהלת. היא מחזיקה בשלל תפקידי מפתח במגזר הציבורי, ידועה כמנכ"לית החזקה לשעבר של הטלוויזיה החינוכית ומכהנת כיום כיו"ר אגודת הידידים של תיאטרון היידישפיל.

מתי החלטת להיות פעילה כל כך בעשייה ציבורית משמעותית?
זאת הביוגרפיה שלי שהחליטה.
הוריי היו ניצולי שואה שאיבדו שני ילדים בני 11 ו – 13 בשואה.
הם עלו לארץ חסרי כל, בעלייה בלתי לגאלית. העברתי את הילדות שלי ביד אליהו בשכונה שקראו לה מורדי הגטאות, בה כולם היו ניצולי שואה. זו שכונה בה נשמעו בלילות צעקות.
ההורים לא היו בבית, כי היו עצמאיים וניסו לשפר את מצבם. היו תקופות קשות, בהן אני זוכרת שאנשים זרים הגיעו הביתה ועיקלו לי את הפסנתר, מה שהוביל אותי להחליט שאני לא אהיה עצמאית, שאני מעדיפה לעשות קריירה כשאני שכירה.
לא רציתי לקום כל יום ולחשוב איך אני מקדמת את העסק שלי.

יש לך עוד אחים?
לא, זה היה אופנתי לניצולי שואה שחברים מהעיר ומהפרטיזנים היו כמו משפחה, ואת זה ראיתי בבת המצווה שלי שעשו לי בקפה גן גדול ברמת גן. אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי למה צריך מקום גדול, ואז הסתבר שהיא הזמינה 500 איש מהעיר, מהסביבה ומהפרטיזנים.

משפחה מאוד חשובה לי. הייתי מאוד גאה במשפחה של בעלי, ממשפחת סורוקה, שעלו לארץ לפני המלחמה והיו שורשיים. הם הקימו את קופת חולים כללית והיו מחלוצי יסודות האשפוז הציבורי בישראל.
מבחינתי זה הבת של המהגרים אשר התחברה עם מלח הארץ.

את "לוקה" בתסביך דור שני לשואה?
ללא ספק! כשמישהו מהילדים מצלצל אליי, השאלה הראשונה היא "מה קרה?" בדיוק כמו שאמא שלי נהגה לעשות. כשהילדים היו צעירים יותר והיו מאחרים, היינו נכנסים לאוטו ומסתובבים בעיר לחפש אותם.

כשניהלתי את הטלוויזיה החינוכית היה אירוע של 60 שנה לשחרור מחנה אושוויץ והיה טקס מדהים בכיכר של קראקוב.
הטלוויזיה החינוכית הישראלית שידרה את האירוע המיוחד הזה לכל העולם. היו שני מסכי ענק עם הסמל של החינוכית ואני פרצתי בבכי נוראי, דיברתי להוריי ואמרתי להם נרגשת תראו לאן ואיך חזרתי, כמנכ"לית של הטלוויזיה החינוכית שמשדרת מכאן לכל העולם.
זאת הייתה חוויה שלעולם לא אשכח.

למה בחרת באגודת הידידים של היידישפיל?
בתור ילדה צעירה לא השאירו אותי עם בייביסיטר ולקחו אותי להצגות ביידיש.
ביידיש שפיל האנשים בקהל נראו לי תמיד כמו ההורים שלי, גם חלק מהשחקנים נראו לי כמוהם.

יש עתיד לתיאטרון?
כן, בהחלט. אך יש לציין כי תיאטרון יידי לבד לא יחזיק מעמד.
ששי קשת לוקח הצגות שלו מהרפרטואר, אותן מתרגמים וחלקן מצליחות, אבל זה לא קל מול הוותיקים שמעוניינים במה שהם מכירים או מתגעגעים אליו.

הטלוויזיה החינוכית פורחת שוב, ואת נלחמת עליה. למה?
החינוכית איבדה את דרכה כשהערוצים המסחריים עלו על המסך. היא הייתה צריכה להישאר בנישה שלה, לעבוד נכון, לא להתחרות. היא עשתה כל מיני סדרות, רכשה כל מיני דברים, אבל לא יכלה להתמודד עם מה שהערוצים המסחריים עשו, וגם אסור היה לה לעשות את זה.
מה שקרה בתוך התחנה זה מה שקורה כבר המון שנים ברשות השידור – וזה שאנשים הפסיקו לעבוד. רוב האנשים שם איבדו תקווה והפסיקו להילחם באמת בשביל הבית שלהם. יש בזה מההגיון, בעיקר אם התחושה היא שאומרים לך – סוגרים מחר. אז איזו מוטיבציה בעצם תוכל להיות לאנשים?

אותי הצניחו למשרה בחינוכית. היא הייתה אתגר מטורף, כזה שחלב אותי עד הסוף, ששאב ממני את כל האנרגיות. כל טיפת דם שזרמה לי בגוף.
זה היה אתגר שגם הוציא ממני תגובות והתנהגויות שלא היו שלי, מאחר והיו לי המון חזיתות בו זמנית.

מה דעתך על איך שנראית הטלוויזיה היום?
אני תמיד התייחסתי לזמן טלוויזיה כזמן בילוי, כשאני נכנסתי היו כל הסדרות הדרום אמריקאיות האלה, והילדים היו מכורים ולומדים ספרדית רק מזה. בעיניי זה היה נורא.
היתרון שלי היה בכך שבאתי מתוך המערכת והייתי בקשר עם אנשי החינוך וקובעי המדיניות, כך כשהיו מבחני מיצ"ב וראיתי שיש בעיה בכיתה ד' בחשבון – בניתי תכנית לימודים ועשיתי פעילות דרך המדיה כדי שהילדים ילמדו.
עשינו שיעורים פרטיים באינטרנט עם אפשרות להתקשר למורים ולשאול שאלות.
ידעתי מה המסך הגדול ומה המסך הקטן נותן להם וידעתי לעשות את הקשר ביניהם, כשהייתה אלימות בבית הספר עשיתי סדרת דרמה עם תלמידי תלמה ילין, שצולם בתלמה ילין.
יצאו מאמרים שנוער לא קורא עיתונים ולא רואה חדשות ופוליטיקה לא מעניינת אותו, אז קראתי למפקח הראשי לתקשורת, לקחנו תלמידי תקשורת עם 5 יח"ל שיהיו תחקירנים של תכנית אקטואליה שרצה עד היום – 23 דקות.

טלוויזיה לא יכולה להיות יחידת סמך של משרד החינוך ואני נלחמתי להפוך אותה או לרשות או לחברה ממשלתית. הרי המדיות האלקטרוניות לא ייעלמו, לכן כדי שהיא תהיה מעניינת בסלולאר, היא צריכה להיות מופקת באותה הדרך, כי מלל לא יעניין אף אחד, צריך לבוא בדרכים אחרות.
אני לא קניתי את האווירה הטובה בנחמדות ובמתנים של כל מיני דברים. מה שהיה לי חשוב זו התפוקה ורמת ההפקות. העובדים יצאו מגדרם כי ידעו שמי שלא יהיה טוב ימצא דרכו החוצה.

מה עם להיכנס לפוליטיקה?
הציעו לי וסירבתי, כי אין לי את ה DNA הזה. אני לא ארוץ מבר מצווה לבר מצווה ולא אשקר, לא אלקק, זה לא מתאים לי.

ויגודסקי מדברת בטון שקט ובטוח, מטופחת, בעלת הופעה מרשימה, אי אפשר לפספס אותה נכנסת לחדר ואי אפשר לא להתרשם מהביטחון שלה.

איך זה להיות אישה במקומות האלה?
תמיד הרגשתי יחידה, בכל מה שעשיתי.
מנשים בד"כ חשתי חוסר פרגון, מגברים – זלזול.
תחושה שלא יכול להיות שזה באמת המכלול – אישה מצליחה, נראית לא רע, מטופחת, לבושה טוב. לא יכול להיות שזה בזכות עצמך.

הרגשת שאת צריכה להוכיח?
שעה-שעה, יום-יום.

היית הביץ' בעיני האנשים מסביבך?
כן, תמיד הרגשתי שאישה שדורשת היא ביץ', אבל גבר שדורש הוא אסרטיבי. אצל אישה זה מהמקום הרע ואצל גבר זה בגלל שהוא אינטליגנט ויודע מה שהוא רוצה. בכל תפקיד הייתה לי מלחמה בתוך הארגון.
ידעתי לאן אני רוצה להגיע ותמיד ראיתי את הדרך שלי בעיני רוחי.

ומה המחיר?
בסוף היום זה את פוגעת בעצמך. המשפחה שילמה, הילדים שילמו.
שילמתי בכעסים, וזה עניין שחוזר בבריאות.
ההבנה שלכל זמן טוב יש מחיר והוא יגיע, וזו בעצם תכלית ההתמכרות לעשייה.

יכולתי כבר לנוח על זרי הדפנה, אין לי בעיות כלכליות, סידרתי גם את הילדים, אבל כל הזמן זה בוער בי, גם כשאני היום בחצי משרה כיו"ר ולא כמנכ"ל במשרה מלאה, אני מרגישה שהכל עליי.
אני משלמת בזה שאין לי זמן לשבת לשתות קפה, בגדים חדשים שאני צריכה לתקן נמצאים אצל החייט כבר חודש, אני בלחץ הולכת למספרה או לרופא או לטיפולי יופי, אבל בכל זאת לא מוותרת על כל אלה. אני שמה על המשקולת מה נותן לי יותר את הדרייב, מה יותר שווה לי.
אני פוחדת פחד מוות מהיום בו אצטרך להפסיק לעבוד, לא יהיה אז עם מי לדבר.

יש בי משהו פטליסט, אני מאמינה שעל כל טוב צריך לשלם משהו, אם יש רגע שטוב לך קחי בחשבון שמשהו מחכה לך מעבר לפינה.
זו תכונה נוראית, אבל זו אני וזה מה שמדהיר אותי קדימה באופן קבוע.

אני רוצה להמשיך ולעבוד כל זמן שאלוהים נותן לי את היכולות ואת הבריאות.
ואני רוצה שתהיה מדינה בריאה, גם מבחינה פוליטית, שיהיו לנו חיים שלווים, שתהיה פה מנהיגות שהעם יעריך.
אני חוששת שכשמסביב יהיה בסדר נתחיל לאכול אחד את השני. מפריעה לי מאוד הרדיפה אחרי העשירים. הם הרי מאפשרים לנו לחיות, בזכות המפעלים והיוזמות אנחנו עובדים ואנחנו מרוויחים, הם מה שמניע את הכלכלה הישראלית, תנו להם להשקיע כי הם משקיעים בנו, די עם צרות העין, מספיק.

אודות לימור ברק

נשואה לרון. אמא ליונתן יואב ואביגיל. צלמת חובבת, חולת הופעות חיות. מוצאת בכתיבה דרך לשחרור לחצים, טיפול אישי וסיעור מוחות עם עצמי. אילתית גאה בלב ובנשמה, רק, בשלב זה, לא בגיאוגרפיה

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק