מי חיפש הורים בטיפולי פוריות ולא מצא

אבל מה זה, הוא שואל. ואבא שלו עונה – אמא צריכה לקחת תרופה.
אבל מה זה בכלל התרופה, הוא מקשה. ואני עונה בחצי פה – זריקה שהרופא נתן לי.

הוא בן 3.5 בערך. אני לא אמורה להפיל עליו את כל ההיסטוריה הרפואית המסועפת ולספר לו מה מכילה הזריקה ולמה היא משמשת. יש אנשים בוגרים בני 30 פלוס שלא מבינים בדיוק את התהליך. אז איך ילד רך עם לחיים מישמשיות ועיני שקד צלולות צריך להיכנס למשוואה הזו במלוא עוזה.
חזרנו לטיפולים. ואחרי שסבב המוקפאים נכשל. עברנו הלאה וחזרנו שוב מחדש לפרוטוקול מלא עם הזרקות והורמונים. פעם ראשונה של סבב כזה מלא עם הורמונים והזרקות והסנפות ומעקבים בזמן שיש ילד בבית. בזמן שיש תוצר שלם הולך על שתיים.
וכן, הייאוש נעשה יותר נוח.
הפעם אנחנו רשמית "הורים בטיפולי פוריות". עוד ציון דרך.

הורים בטיפולי פוריות

הורים בטיפולי פוריות

אבל מה זה, שואל הגור שלי. ובלב אני עונה – זו זריקה מאוד יקרה. דרכה אנחנו מגרים את תהליך ייצור הזקיקים באופן מלאכותי. זו זריקה שחייבים לשמור בקירור. אבל לא בהקפאה!! אני מדגישה בתשובתי הדוממת שבלב. אמא מזריקה אותה כל ערב בערך באותה שעה.. חוץ מערב שישי שעשינו לנו ארוחת ערב בבית עם אנטיפסטי וסטייק שאז אמא שתתה בירה נגב מהממת, וקינחה בבאקרדי בריזר בטעם אבטיח אז זה קצת פרח לה מהראש והיא הזריקה אותה ממש מאוחר.. וחוץ מהמוצ"ש ההוא שיצאנו עם חברים ולא חזרנו ממש מוקדם, אז במקום לדלג הביתה ולמהר להחדיר את המחט בניתורים עליזים, אמא קצת מרחה את הזמן אחרי חצות וביצעה את הטקס ההזרקתי מאוחר מהרגיל.. אבל באופן כללי, אם אין יציאות עם חברים, או בילויים בבתי קפה, או מיילים דחופים שמחייבים טיפול מיידי, או אימון פילאטיס כפול, או הרבה כלים לשטוף אחרי אירוח של המשפחה לארוחת ערב, או משהו ממש מעניין בטלוויזיה, ההזרקה מתבצעת בערך באותה שעה בשעות הערב.. מחט דקה מוחדרת לנקודה נבחרת מסביב לטבור של אמא. ונוזל שקוף מועבר פנימה ונשלח למסעו האישי.
ומה זה בכלל זריקה, הוא שואל כבדרך אגב. לא מפנה את השאלה למישהו ממש ספציפי. כאילו שואל את עצמו. מתפלא על המונח החדש שהסתנן לעמל יומו.
זה משהו שהרופא החליט לתת לאמא, אני עונה וכאילו סוגרת את הנושא הנ"ל.
יש דברים הזויים שאפשר להחליק אותם בשיא הנונשלאנט ובלי הרבה גינונים. מסוג הדברים שבאמת לא פשוט לבאר אותם לכל יצור באשר הוא בכל גיל.
וכן, יש לי כבר ילד. הצלחתי פעם אחת מובחרת. אז הייאוש נעשה יותר נוח.
בחיים הקודמים, כשהייתי רק בחורה צעירה, נשואה בלי, הכל היה הרבה יותר מבולבל וצורם. הווליום היה הרבה, אבל הרבה, יותר גבוה. העצבים היו חשופים יותר, הבכי היה עמוק יותר, הלחץ היה מהותי יותר, הכישלונות היו צורבים יותר, השליליים היו הרבה יותר רעים ולא מובנים.
בחיים הקודמים, לפני שזכיתי להיקלט להריון תקין ומלא, המחטים של ההזרקות כאבו לי הרבה יותר. אין לי איך להסביר את זה. אבל אני יכולה לומר בפה מלא ולחתום על זה הכי בעוז שאז, אי אז, המחטים דקרו אותי יותר חזק והשאירו לי סימנים.

been there – done that
אי אפשר לאיים עליי. אני כבר אמא.

בעצם אפשר לאיים עליי בהמוןןןןן דברים. ויש מלא דברים שמלחיצים אותי ויש מלא דברים שמעסיקים אותי ויכולים לנהל אותי. אבל עדיין הווליום נמוך יותר. העצבים הרבה פחות חשופים. יש דברים שלא צריך טיפולים פסיכולוגיים כדי למתן אותם.
הפעם השלילי מהסבב של המוקפאים לא יצר טרראם בינלאומי.
היה כאב. היה בכי קל. היה הלם מוזר כי איך זה יכול להיות שזה לא הצליח הרי אלו מוקפאים כאלו שווים מייצור מבורך. אבל אי אפשר היה להתעכב על זה יותר מדי. כי הילד שפך קצת שוקו על המצעים. והתחשק לו מלפפון. ואז בכלל לא התחשק לו להמשיך עם המלפפון. אז הוא רצה מעדן. אז היה צריך להוציא לו אותו מהמקרר ולארגן לו כפית.
לא שחס וחלילה שכחתי לבכות. לא שבאמת שכחתי לייבב ולרחם על עצמי וגם לכעוס טיפ טיפה על הרחם שלי שלא הואילה בטובה לקלוט אליה את החברים הקטנים שהוחזרו אליה אחר כבוד. כי מה כבר היה לה לעשות, לגברת רחם, אם לא להמתין דרוכה ופרושת זרועות, על מנת לחבק אליה בחום את המוקפאים היפים שנשלפו מהמעבדה באסותא וביקשו בכל ליבם להיקלט אצלה.
אבל הבכי היה קצר והרחמים העצמיים היו קלים. תודה לאל שהתנועה מסביב תובענית ודינמית. החיים ממש ממשיכים. תודה לאל שצריך לאסוף את הילד מהגן. תודה לאל שצריך ללכת איתו להצגה בקניון. תודה לאל שצריך לקפוץ לגן משחקים בקצה השכונה שהבטחתי לו שנלך יחד. תודה לאל שהוא רוצה ללכת להצגה אחר הצהריים. תודה לאל שהוא קורא לי להוציא אותו מהאמבטיה אחרי שסיים לנקות שם אוזניים. תודה לאל שצריך לקנות לו חיתולים (שהוא עדיין עונד בלילה בזמן השינה) ולדאוג לבגדים נקיים למהלך השבוע הקרוב בגן. תודה לאל על תובעניות החיים. גאד בלס דה דינאמיות באשר היא.

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

4 תגובות

  1. אמא של
    וואאהווווו כל כך הזדהיתי עם ה"הזרקות בשירותים במלון" וה"קבלת תשובה שלילית מאחיות אסותא בזמן שהוא רץ למגלשה" והכי הכי הכייי…

    וואאהווווו כל כך הזדהיתי עם ה"הזרקות בשירותים במלון" וה"קבלת תשובה שלילית מאחיות אסותא בזמן שהוא רץ למגלשה" והכי הכי הכייי עם ה"איך צריך למות קצת מבפנים אבל לקלף לו את הבננה בפרצוף שמח" ..תודה על השיתוף ואגוס!! לחיי הקפואים והטריים המוצלחים שלנו שצריך להתרוצץ אחריהם ולקלף להם את כל הבננות בעולם! :)

  2. ואגוס
    העלית בי דמעה קטנה. תזכורת לכל מה שעבר גם עלי בדיוק נמרץ, רק לפני שנה וקצת. ועכשיו, הקפוא הגדול (בן…

    העלית בי דמעה קטנה. תזכורת לכל מה שעבר גם עלי בדיוק נמרץ, רק לפני שנה וקצת. ועכשיו, הקפוא הגדול (בן 3 וקצת) סופסוף נרדם, והנשימה השקטה שלו מתערבבת בזו של אחותו, הסבב השני הטרי (בת 4 חודשים היום). עוברים הכל, כאילו שוכחים, ואז מגיעה רשימה כזאת ונזכרים בהכל, גם בשאלות התמימות שלהם, בהזרקות בשירותים במלון בזמן שהגדול חוגג על המיטה הזוגית, בקבלת תשובה שלילית מאחיות אסותא בזמן שהוא רץ למגלשה (ואיך צריך למות קצת מבפנים אבל לקלף לו את הבננה בפרצוף שמח מבחוץ) ובכל הדברים שהיו "גהנום" ו"סיוט" ו"אוי ואבוי" כשהיינו רק "נשואים בלי" והפכו להיות רק חלק מהשגרה כשצריך לתמרן בין הגן לג'ימבורי…

  3. גליה רן
    מרגש ומעניין כאחד

    מרגש ומעניין כאחד

    • אמא של
      תודה גליה! כיף לקבל כאלו פידבקים

      תודה גליה! כיף לקבל כאלו פידבקים

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק