פריז במלחמה: חיה בישראל, הלב נשאר שם

בשישי בערב הזמנתי כרטיס טיסה לפריז, הודעתי לבעלי לשעבר והלכתי לישון. את שנת הלילה החריד צלצול טלפון, פרנק היה על הקו, תבטלי את הכרטיס שלך הוא אמר, יש כאן מלחמה.

קפצתי מהמיטה, מה קרה מה פתאום מלחמה בפריז? אל תבואי, אנחנו לא יודעים מה קורה, קולות של יריות, בלאגן, פיצוצים בכל מקום.
תחושה מוזרה להיות כאן והפיגועים שם. בדרך כלל זה היה ההפך אני בפריז והפיגועים בארץ. נכנסתי לחדשות באתר צרפתי, בתמונות כאוס, סירנות, אנשים מבוהלים.
היד על הטלפון מתחילה לחייג לכל החברים והמשפחה שלי בפריז, אף אחד לא עונה, הטלפונים קרסו, גם באינטרנט אני לא מוצאת אותם, מחייגת בלי הפסקה.
קרול בת דודתי גרה ממש ליד הבטקלאן, יש לה שני ילדים בגיל העשרים חובבי מטאל, אולי היו בהופעה?
יש לי דודה מבוגרת בת שמונים שגרה לבדה בפריז, האם להתקשר להבהיל אותה? אולי היא בכלל ישנה שנת ישרים?
בשלוש לפנות בוקר הודעה ראשונה מקרול, ראינו את הכל, מפחיד, זה היה נורא. עכשיו אנחנו מבינים מה עובר עליכם, הילדים בבית הכל בסדר.
המראות בטלוויזיה מוכרים כל כך, הנה הקפה האהוב עליי ברובע ה 11. הכיסאות שם מורמים, אין איש.
בארבע לפנות בוקר וואטסאפ ראשון של אחד הנהגים שעבדו אצלנו, ממוצא אלג'ירי. איריס הוא כותב לי, עכשיו זה כמו אצלכם. את יודעת הוא אומר, אנחנו כועסים עליהם כל כך, זאת לא התרבות שלנו, זה לא האיסלאם שאנחנו מכירים.
ואז הוא מוסיף סמיילי, אבל עכשיו כולנו חשודים, כולנו טרוריסטים.
אתם לא טרוריסטים עניתי לו. נזכרתי שבא לבקר אותי בבית חולים אחרי שילדתי והביא לי קופסא ענקית של עוגות בדבש שאמא שלו הכינה עבורי, שיהיה לי מתוק אחרי הלידה.
אתם לא טרוריסטים אני חוזרת שוב, אינשאללה אהיה בפריז אקפוץ לבקר סיימתי את השיחה עימו, דור שני למהגרים אלג'יראים בצרפת.

ההגירה המוסלמית לצרפת הייתה מאסיבית מאד בשנות השישים והשבעים. מדובר בהגירה מבורכת שיצרה ממשלת צרפת, שהייתה בתהליכי עיור ובניה אינטנסיביים.
אותם מהגרי עבודה קיבלו אישור שהיה זמני ורוכזו כמדיניות צרפתית בריכוזים בשולי הערים, בשכונות שהוקמו בחופזה, בניינים עצומים עם כ 5-6 סופרמרקטים, בבנייה זולה וצפופה.
מהגרי העבודה שהגיעו לחפש חיים חדשים, נשארו בגטאות שבנו להם הצרפתים, שמרו על התרבות מבית, מנהגים, אוכל, שפה, אמונות.
בינם לבין הצרפתים נמתח קו ברור שלא נחצה, שני הצדדים העדיפו לנהל סוג של מערכת יחסים סמי קולוניאליסטית.
הדור שנולד בתוך הגטאות נולד צרפתי, לעוני וחוסר פיתוח סביבתי, להורים שעדיין מקיימים את מנהגי הארץ ההיא. מדובר בצעירים שנולדו בצרפת, נקלטו במערכת החינוך הצרפתית ששומרת על חלוקה שכונתית ולא על אינטגרציה, למדו על שוויון אבל לא ראו אותו.
הם גילו את צרפת שמעבר לגטו, ואז גילו שהיא לא מעוניינת לגלות אותם.
הפער החברתי-כלכלי-תרבותי העמיק, הבוז שהצרפתים רוכשים לדת וההפרדה המוחלטת בין דת למדינה יצר ציפיות שליליות מצד שני הצדדים.
ילדי המהגרים מעולם לא חשו צרפתים, אבל גם צפון אפריקאים אינם. באלג'יר יקראו להם צרפתים ובצרפת אלג'יראים.
הם סיימו בית ספר, לעתים אוניברסיטה, אבל אם השם שלהם בעל צליל מוגרבי או שהם גרים בשכונות האלה, הסיכוי שלהם להתקבל לעבודה מזערי.
אחוזי האבטלה בשכונות האלה הם כמעט 20 אחוז לערך, בעוד שביתר המקומות הנתון הוא 13 אחוז.

המעבר לעבריינות, מעצרים וחיכוכים היה כמעט בלתי נמנע, עשרות צעירים מסתובבים חסרי מעש וחסרי זהות בשכונה.
לחלל הזה נכנסו ב 15 השנים האחרונות אנשי דת מוסלמים מגייסי נפשות לאיסלאם.
המטיפים העניקו לחסרי הזהות בני המהגרים זהות חדשה, מקום של כבוד, גאווה ותחושת שייכות.
המסגד השכונתי חזר להיות שוקק חיים. בני נוער הצטרפו כדי ללמוד שיעורים על האיסלאם ועל היום שבו האסלאם ישלוט בעולם ולהם יהיה מקום של כבוד, בעולם הזה והבא.
לפעמים שואלים אותי, מה יש לבחור שנולד בארץ כל כך נהדרת ללכת להיות לוחם בדאעש? הרי צרפת סוציאלית והם מקבלים הכל מהמדינה.

זהות, אני עונה.
הוא לא מקבל זהות ושייכות.

תארו לכם שהם לא שייכים לשום מקום, תלושים, ללא בית. הם רוצים להיות צרפתים ולא מצליחים, גם אלג'יראים אינם, אבל יש מקום אחד בעולם שהם לא בני מהגרים, לא ערבים מסריחים, לא צרפתים, לא תוניסאים, לא אמריקאים. זה המקום היחיד בעולם בו הם פשוט מוסלמים במדינה מוסלמית.

אודות איריס בוקר

משוררת וסופרת. גרה בצרפת 14 שנים עד לאחרונה

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק