ג'ודי ניר מוזס התעלפה. למה זה כל כך מעניין אותנו?

עם ישראל הוא עם של סוטים.
כן, אנחנו עם של סוטים, אבל בתקשורת אצלנו מציצנות היא לגיטימית, היא מתורבתת, היא חלק בלתי נפרד מתרבות המידע החופשי.
התקשורת מערבבת את כותרות היום, מוסיפה תבלין טראומה ומגישה חם- זכות הציבור ללעוס את המנה שמגישים לנו. הזכות שלנו להתגרות או להזדעזע כל יום מחדש- מחוויות של אחרים. ואנו מעבירים לשון על השפתיים, מצקצקים וממשיכים הלאה. גוללים מטה, לאייטם הבא, מקווים שלא ישאיר טעם רע.

אשת השר ג'ודי שלום ניר מוזס טיילה לפני יומיים בירושלים, קיבלה סחרחורת, איבדה את ההכרה ופונתה באמבולנס לבית החולים. בסטטוס מרגש סיפרה "פתאום חשתי חולשה ומצאתי את עצמי על ברכיו של ראש העיר שישב על הרצפה ותמך בי". ציטוט נהדר לפעם הבאה ש”אורנה תעשה ג'ודי".
תוך סקירה מהירה של הדרמה היומית בבירה ("ברקת אחד האנשים המוכשרים במדינה, ניהל בהצלחה את האירוע שבסופו הגעתי במהירות להדסה") תהיתי לעצמי מה הטעם בכזה מידע, מה? למה זה חשוב? ובעיקר את מי זה מעניין?

מציצנות אינסופית מלבה את האשליה שאנחנו מכירים את הדמות על המסך. על הספה בבית אנחנו משפריצים סימפטיה לידיעה שטרם הוכחה, נושאים עיניים לדמות ממוסגרת מלוטשת היטב. אנחנו מרגישים אותם בנשמה ומוציאים נשימה ומיד ממשיכים במציצנות וסגידה. הרי כולנו עוסקים בעבודת אלילים; סוגדים לאנשים בשר ודם, מעלים קורבנות על מזבח התקשורת. אין פרה אחת קדושה, אין דבר שלא מעניין- זה רק תלוי על מי מדברים.

למה אנו בוחרים לאכול את מנת הג'אנק פוד התקשורתית? ואיך כל צינורות הידע, התקשורת והמדיה, בוחרים להגיש יום אחר יום, שעה אחר שעה, מנות שוליים צהובות, רדודות, לא מזינות ולא מעשירות?
מתי נבין כולנו משני צדי המסך שאם כבר מציצנות בואו נאיר על המעשים הטובים סביב, נעיף מבט לעבר האופק הוורוד-כתמתם ולא נתמקד ברצפת הביוב של שוק מחנה-יהודה.

אודות אריאן סוקל

מתעקשת להישאר תמימה בעולם מושחת. נהנית מהיער פי מאה יותר מהקניון. גדלתי בקיבוץ והתבגרתי בעיר. גרה כעת בפרבר ירוק מול שדה ענק ופתוח. כותבת מגיל 9 סיפורים ושירים.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. מוקטנת
    אחלה כתבה כותבת מדהימה ;)

    אחלה כתבה
    כותבת מדהימה ;)

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק