"דווקא במצב הקשה, החשוך, הרגשתי שקיבלתי מתנה"

נעמי גורדון קיבלה את הבשורה הקשה ביותר שיכולה לקבל אמא כאשר אופיר (22), שיצאה לטיול בדרום אמריקה, נהרגה בתאונת דרכים במדבריות המלח בבוליביה.

"אופיר נולדה, בת רביעית אחרי שלושה בנים. חיכיתי לה המון שנים וגם שמרתי לה את השם הזה שמאוד אהבתי. היינו חברות הכי טובות, הרבה מעבר לאמא ובת .

כשאובדת ילדה החושך משתלט על החיים, הרגשתי שחצו לי את הלב ולא יכולתי להמשיך את החיים.
חודש אחרי שאופיר נהרגה, אמא שלי נפטרה מצער, לא יכלה לעמוד בטרגדיה, היו לה הרבה נכדים אבל אופיר הייתה כזאת שתמיד מחבקת.
כשאופיר נסעה לטיול היא אמרה לי: אם יקרה משהו לסבתא כשאני לא אהיה פה, אני לא יודעת מה אעשה. ואז קרה ההפך.
איבדתי תוך חודש את שתי הנשים הכי חשובות לי בעולם. ואיתן אני איבדתי גם את עצמי – את נעמי.

הבנים שלי עקבו בחרדה ואמרו לי "אבל, יש לך אותנו". נכון, אבל תמיד היה לי אתכם ואת אופיר אין לי יותר.

דווקא במצב הקשה, החשוך, הרגשתי שקיבלתי מתנה ובזכותה הצלחתי לצמוח ולגלות את האור הזה.
הכול בהשראתה של אופיר, שהייתה אומנית ובזכותה בשנה האחרונה אני מובילה פרויקטים שמעוררים התחדשות אישית וקהילתית.
זה נותן לי כוח ואני מרגישה שאני מביאה את ריקוד החיים שלה.
בגיל 60 נרשמתי ללימודים בשנקר, בתכנית של הכשרה לאמנות בקהילה, והיום אני לומדת בשנה השנייה לתואר שני בשינוי חברתי באמצעות אומנויות".

במוצאי שבת 5.12.15 תיפתח תערוכה בגלריה שפתחו נעמי גורדון ויפתח חן בה יציגו 25 יוצרים, ביניהם שתי עבודות יצירה של נעמי.

"קראתי לתערוכה "באנו חושך לגרש" בעקבות הסיפור האישי שלי והאור שהצלחתי ליצור מחדש בחיים ולגרש את החושך, התערוכה קוראת לאנשים לבוא וליצור באומנות ולתעד רגעי אור שעזרו להם לגרש את החושך.
כולנו, ברמה הלאומית, אני ומי שחי בסביבתי מרגישים שאנחנו חיים בחושך וחוזרים אחורה, והמדינה לא רק לא מתקדמת, אלא מחזירה אותנו למקום חשוך.
אני חיה עם החושך הזה 4 וחצי שנים והצלחתי, עוד לא לגמרי, למצוא את האור שנותן לי אפשרות להמשיך ולהעביר אותו הלאה.
התערוכה, למרות שהיא קטנה ומקומית, מתחברת לדברים שכולנו חיים אותם.
קיימנו סדנא קצרה עם האוצרת יעל מרגלית של השראה וחיבור של האמנים יחד והסדנא נתנה לי השראה ודחיפה גדולה.

אנחנו גרים קרוב לים ומאוד אהבנו ללכת יחד לים. אופיר אהבה לאסוף צדפים ואת היפים שבהם שמרה בכלי מזכוכית שנתתי לה.
כשפיניתי את החדר שלה שמתי את הכלי הזה בחדר הרחצה שלנו, ליד החלון. יום אחד לקחתי את הכלי הזה עם הצדפים והתחלתי לצלם ליד החלון.
לא נראה לי שזה זה, לקחתי את הצדפים ונסעתי לים, יום לפני הסערה הגדולה שהייתה בארץ לפני חודש, כבר נשבו רוחות חזקות. שמתי את הצדפים ליד סלע שתמיד שמנו את החפצים שלנו לידו כשטיילנו.
שפכתי את הצדפים כדי לצלם אותם ליד הסלע עם כל הזיכרונות והגעגועים ופתאום בא גל ענק ושטף לי אותם, רצתי אחריהם. החוף מלא בצדפים אבל את הצדפים האלה אספנו ביחד.
חלק הצלחתי להציל, צילמתי אותם מכל הכיוונים ואת הגל.
הרגשתי שהזמניות של הגלים שחולפים ובמידה מסוימת שוטפים קצת את הזיכרונות, הוציאו ממני פעם ראשונה ביטוי יצירתי לגעגוע הבלתי נגמר שיש לי".

איך מתמודדים עם הגעגוע?
קשה לתאר מה זה געגוע לדבר שהכי אהבת בעולם.
השיר "חופים" מתנגן בי מאז שאופיר נהרגה. הבית השני :
"גם הצדפים, כמו חופים, כמו הרוח.
גם הצדפים הם לפעמים געגועים, לבית שתמיד אהבנו,
אשר הים ורק הים שר לבדו שם את שיריו"

כשצילמתי את הצדפים התחלתי לזמזם את השיר.

אופיר נתנה את המתנה של האומנות?
הייתה באופיר יצירתיות מופלאה ואישיות כובשת, ילדה מלאת שמחת חיים. הפיצה אור בכל מקום, הכניסה אהבה ויופי וצבע לעולם וכשהיא נהרגה אמרתי שזה לא יכול להיות כי אופיר הייתה ילדה של חיים,
היא עסקה באומנויות והייתה בה נתינה עצומה לקהילה כבר בתור ילדה, היא התנדבה והדריכה בתנועה, אפילו בבוליביה הלכה לבית יתומים והחליטה שהיא לא מתחילה ללמוד באותה שנה אלא הולכת להתנדב.
אני לקחתי את האומנות והקהילה ואני יודעת איזה חוזק יש לכלי הזה .

יש בך כעס?
אני לא כועסת על אף אחד, אפילו לא על הנהג שהרג את הבת שלי, שגם הוא נהרג. בהתחלה היו לי המון שאלות לאלוהים, שאני לא יודעת מה זה, איך יכלו לקחת ילדה כזאת, אבל אני לא קוראת לזה כעס.

אופיר חזרה בארון והמוצ'ילה (התרמיל) שלה חזר כמה ימים אח"כ, ידעתי שהיא כותבת יומן מסע.
לקח זמן עד שהגיעו אליהם. כשהגיעו לשם לא מצאו את המצלמות שלה, של חברה שלה שנהרגה ושל אחת נוספת שנפצעה. אני רק קיוויתי שהתיק שלה יחזור עם היומן וכך היה.
לקח לי זמן לקרוא אותו, הרוב זה כמו כל נערה בגיל הזה שכותבת חוויה, אבל, הגעתי לקטעים ביומן שמצוטטים מספר אחרון שקראה, ספר מתח "אל תגלה" של הרלן קובן.
אופיר ציטטה חמישה קטעים מתוך הקטע שהצטמררתי כשקראתי אותם. ארבעת חודשי הטיול היו שיא האושר שלה, ופתאום ציטטה דברים על מוות וטרגדיות. קניתי את הספר וחיפשתי את הקטעים וראיתי שהם מפוזרים בספר למרות שהיא ציטטה אותם אחד ליד השני, זה היה שבועיים לפני שנהרגה.
הייתה לי תובנה שהיא הרגישה שהולך לקרות לה משהו ואחד הקטעים החזקים דיבר על האמת של הטרגדיות.
טרגדיות טובות לנשמה. לא ששווה וכדאי לעבור טרגדיות, אבל, אם אתה כבר עובר את זה אתה מקבל תמורה לסבל ולכאב.
היה שם משפט: היום אני יודע בוודאות שאני אדם קצת יותר טוב ממה שהייתי לפני הטרגדיה שלי.

אני מזדהה עם כל מילה שם. אני היום בנאדם הרבה יותר טוב ממה שהייתי קודם.
על אופיר ישבנו שבעתיים, שבוע עד שהיא הגיעה ושבוע שבעה ואח"כ אמי נפטרה. התחלנו טיפול יחד שהמשכתי מאוחר יותר לבד.

הצלחת להיפרד מאופיר?
בכל שיחה עם המטפלת עלה משפט שלי שאני לא יכולה לחיות בלי אופיר, שהשתנה ל"אני לא יכולה להיפרד מאופיר", והמטפלת אמרה לי שאני לא צריכה להיפרד מאופיר, היא הבת שלי ותמיד תהיה, היא לא פה פיזית, אבל היא שלי.

זה סייע לך?
מאותו רגע בעצם חזרתי להיות נעמי.

כשהגיע הארון שאלו אם אני רוצה ללכת להיפרד ממנה בבית החולים. לא רציתי.
אמרתי שאני רוצה לזכור אותה כמו שראיתי אותה בשדה התעופה כשליוויתי אותה לשם.
לא נפרדתי תרתי משמע – גם פיזית.

למדתי על הזמניות של החיים ואני מבינה שמה שאתה לא עושה היום כבר לא תעשה. אנחנו הרבה יותר נהנים מדברים חיצוניים. פעם אמרתי שאני לא יכולה לצאת בגלל העבודה, בגלל עיסוקים כאלו או אחרים. היום אין דבר כזה, אני מחליטה ועושה.
אלפי אנשים מכירים את אופיר שלא הכירו אותה קודם, זה עושה לי שמחה בלב שאני מצליחה להביא אותה מתוכי.

"באנו חושך לגרש" 5.12 18:00 בית הפיס בכפר ויתקין

קליק לעמוד הפייסבוק

אודות לימור ברק

נשואה לרון. אמא ליונתן יואב ואביגיל. צלמת חובבת, חולת הופעות חיות. מוצאת בכתיבה דרך לשחרור לחצים, טיפול אישי וסיעור מוחות עם עצמי. אילתית גאה בלב ובנשמה, רק, בשלב זה, לא בגיאוגרפיה

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק