פעלולי במה, פליטי ריאליטי והרבה ציניות: סיכום חנוכה 2015

איפה הייתן בחנוכה?
כי לפי הפיד שלי בפייסבוק, כל עם ישראל היה בפסטיגל.
השיגעון התחיל מיד אחרי החגים. פתאום השאלות הכי נפוצות בפיד היו: "מי קנה כבר כרטיסים לפסטיגל?" "איפה אתם יושבים? מקומות ביציע זה טוב?" "כמה עלה לכם? יש מבצע ראוי".
ואז התחילה החופשה והפיד שלי התמלא בתמונות: יוסי הקטן וההורים בדרך לפסטיגל, יוסי הקטן לועס במבה ובוהה במה שקורה על הבמה המסתובבת של הפסטיגל, יוסי הקטן עושה סלפי עם אליאנה תדהר, אבא של יוסי עושה סלפי עם אליאנה תדהר, אמא של יוסי עצבנית על אבא של יוסי כי הוא עושה סלפי עם אליאנה תדהר וכן הלאה.
אני זוכרת את הפסטיגל אחרת.
השירים של פסטיבל שירי הילדים ואח"כ שירי הפסטיגל עצמו היו הפסקול של תקופת הילדות שלי. של כולנו בעצם. חלקם הגדול שרד עד היום, הפך לקלאסיקות וזכה לעיבודים חדשים שגם הילדים שלנו מכירים. לשמוע את הבת שלי שרה את "הסבון בכה מאוד", שלושים וארבע שנים אחרי שצביקה פיק שר אותו על הבמה בפעם הראשונה, זה מקסים ולא מובן מאליו.
זוכרים את "עודני ילד" של הכול עובר חביבי? את "טוליק" של אושיק לוי? את "אמא" של שולה חן? "אמא, הו אמא, חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד.." אני זוכרת את שולה חן שרה ואת אמא שלי דומעת. שיר אהבה תמים, מרגש וטהור לאמא. כששרתי את זה לאמא שלי התכוונתי לכל מילה. היום כשאני אמא, גם אותי השיר מביא לדמעות.
הפסטיגל הפך בארץ למסורת בחנוכה, אבל ממני החוויה התרחקה. זה כבר לא הפסטיגל של פעם. זה משהו אחר. פחות תמים, פחות אמיתי, יותר פלסטיק.
הרגש והתמימות של פעם פינו את מקומם לשואו, פעלולי במה, סלבס והרבה ציניות. ילדי הפסטיגל שהיו בעבר האטרקציה של המופע, כבר לא שרים בו. הזמרים הבוגרים שהיו הסייד קיק שלהם התחלפו ב"כוכבי הילדים".

אז ניסיתי להבין עם עצמי: הכול רע בפסטיגל? או שיש גם טוב?
לשאלה למה לא פסטיגל? קל לי יותר לענות:
1. כי כל העולם, אשתו והילדים מצטופפים באולם רועש, חנוק, צפוף ומלא בפירורים של במבה וביסלי.
2. כי הפקקים בהלוך ובחזור הורגים אותך, או גורמים לך לרצות להרוג מישהו אחר.
3. כי זו כבר לא תחרות שירים מקסימה של ילדים מתוקים. פעם הילדים היו העיקר- הם היו הזמרים, הרקדנים, הנשמה והלב של הפסטיגל. היום הם תפאורה מרקדת להופעת פירוטכניקה של פליטי ריאליטי וכוכבי אינסטנט.
4. גם המוזיקה הפכה להיות משנית. כולנו זוכרים את שירי הפסטיגלים והפסטיבלים של פעם. מי זוכר מה שרה אליאנה תדהר בשנה שעברה?
5. כי זה עולה המון המון המון כסף!
6. המון המון המון כסף לא כולל את סוחרי המרצ'נדייז שאורבים בחוץ, את האוכל, השתייה והחנייה.
7. כי לפעמים פשוט לא בא לך להיות חלק מהעדר. בא לך להיות מישהו אחר.

למה כן פסטיגל? על זה קצת יותר קשה לי לענות, אבל בכל זאת:
1. כי המופע מעביר שלוש שעות שלמות מחופשת החנוכה הארוכה (לא כולל הפקקים והתור לשירותים).
2. כי זה בכל זאת זמן איכות (למרות התכנים, בגלל הביחד עם הילדים).
3. כי הילדים מבקשים ומתחננים כבר מראש השנה.
4. כי השאלה "ואם כולם יקפצו מהגג?"- משום מה לא עושה רושם על הילדים כשכל החברים שלהם הולכים לפסטיגל.
5. כי ארקדי דוכין ומיכה שטרית כתבו את שיר הנושא לפסטיגל- ומשני אלו יוצאים אך ורק דברים טובים.
6. כי חנוך רוזן מביים את הפסטיגל- וחנוך רוזן הוא גם פיטר פן ואיתו ניחוחות של ילדות נהדרת.
7. כי מוקי מופיע בפסטיגל ואצלנו בבית- מוקי זה אוטוריטה!
8. כי השנה מתייחסים בפסטיגל לתופעת השיימינג- אחת התופעות המכוערות והנוראיות ברשתות החברתיות. תופעה מחרידה עוד יותר כשהיא מכוונת כלפי הילדים שלנו.
9. והכי חשוב- כי העיסוק בעבר לא מקדם אותנו- הוא רק מעציב אותנו. ועם כל הכאב, הגיע הזמן להשלים עם העובדה שהילדות של הילדים שלנו לעולם לא תהיה כמו שלנו.

אז מה השורה התחתונה? אין שורה תחתונה. רק בכל זאת הרבה געגועים לעולם של פעם.
אני שמה לעצמי תזכורת לחגי חנוכה הבאים. חייבת לבדוק אם גם בשנים הבאות אצליח להימנע מחוויית הפסטיגל. או שאולי אמצא גם אני את עצמי יושבת עם הבת שלי ביחד עם אלפי הורים וילדים, לועסת ביסלי, שרה בקול רם עם ומקללת את הפקקים שיחכו לי ביציאה מגני התערוכה.
אבל מה שבטוח זה שבדרך הביתה אשמיע לבת שלי את השירים מהפסטיגלים ההם.
את השירים התמימים, הפשוטים. השירים של פעם.
ואז גם אתקשר לאמא שלי, סתם כדי לשאול מה שלומה ולהזכיר לה כמה אני אוהבת אותה.

אודות אתי אליהו כהן

אמא של תמר ואשתו של גבע. הבעלים של תמריס- חנות אינטרנטית לבגדי ילדות. בעלת תואר שני בחינוך. תושבת ראשל"צ. אוהבת בגדים, במיוחד את אלו שאין לי תקציב לקנות, אוהבת לקרוא- אבל בקושי מוצאת זמן לזה, לא יכולה בלי שנ"צ של יום שישי- למרות שכל הזמן מפריעים לי

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. אתי יקרה, את כותבת כל כך, אבל כל כך מקסים!! גם אני מרגישה בדיוק כמוך, אין כמו שירי הפסטיבלים…

    אתי יקרה, את כותבת כל כך, אבל כל כך מקסים!!
    גם אני מרגישה בדיוק כמוך, אין כמו שירי הפסטיבלים של פעם, השירים שנכתבו בהתאמה לילדים, שהושרו ע"י ילדים ולילדים.
    הכל היה הרבה יותר פשוט אך דיבר אלינו, כילדים בגובה העיניים, בלי פירוטכניקה בגרוש (או בעצם ממש לא בגרוש :) ).
    הילדים שלי כבר גדולים ואני לא אצטרך להתלבט בשאלה האם לקחת אותם לפסטיגל בשנה הבאה :)
    גם זה איזשהו מזל ;)

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק