"אני יודעת שאני יכולה לעשות הכל ולהגיע לכל מקום שרק ארצה"

מילי עשור ובעלה יובל בחרו לנהל את רשת האוס אין, העסק המשפחתי שלהם, בתוך כתלי בית כלא. האם זו שליחות? אחריות? ומה הלקוחות שלהם חושבים על זה?

"מתוך מאות אסירים שהעסקנו רק בודדים חזרו למעגל הפשע", אומרת מילי בראיון אישי ללימור ברק, על עסקים, ציונות, משפחה ואחריות.

"התחלנו כחברים, עם הזמן גם התחתנו והבאנו ילדים.
העסק יצא לדרך כ"פוטון העיר" וכשנולדו הילדים, הגדולה היום בת 20, התחלנו ליצר רהיטים לחדרי ילדים בשם "האוס אין".
אנחנו פועלים לפי ערכים מרכזיים:
חומרים איכותיים וידידותיים לסביבה, והכל כחול לבן.

המפעל שלנו נמצא בכלא מעשיהו, במסגרתו אנחנו משקמים 90 אסירים, שם מיוצרים הרהיטים למעלה מעשור. בשיתוף פעולה עם השב"ס, פתחנו מפעל בכלא, התחלנו בהעסקה של 12 אסירים. באותה תקופה 30% מהעובדים שלנו היו טעוני טיפוח וקרץ לנו להרחיב את הפעילות שלנו לטובת הקהילה והחברה.

היום אנחנו נתקלים בקשיים כתוצאה משינוי רמת סיכון של הכלא.
בעבר, אחד היתרונות של העבודה עם הכלא הייתה שעות העבודה הזמינות של האסירים והעבודה שלהם במפעל למשך זמן ארוך אחרי ההכשרה.
היום המצב שונה, ניתן לעבוד רק עד שעות הצהריים, בגלל בעיות ביטחוניות.
פעם הייתה ספירה אחת ביום והיום יש 4. יכולים להיות באותו זמן במתחם המפעל רק שני רכבים וזה מאוד מקשה על הנושא הלוגיסטי בעבודה. למרות שמאוד קשה אנחנו עדיין שם, כי הלב שלנו שם".

איך בעצם נעשה החיבור ביניכם לבין הכלא?
השב"ס פנה אלינו, שמעו על החברה ורצו לבדוק אם נרצה להקים מפעל שם.
בכל הארץ יש 60-70 מפעלים בשב"ס בכל מיני צורות. ההתחלה הייתה נפלאה ומוצלחת.

לא היה קושי?
יובל היה שם יותר ממני, כי אני אחראית השיווק.
כשרוצים לעשות למען ורואים את המטרה הגדולה, לא עוסקים במי עשה מה.
אנחנו חלק מתכנית שיקום רציני, חלק ממיזם שהחברה והמדינה החליטה לקיים. מתוך מאות אסירים שהעסקנו רק בודדים חזרו למעגל הפשע. הם יוצאים עם מקצוע – אנשים שהסביבה והחיים הביאו אותם למקום שהם נמצאים בו וברגע שנותנים להם ביטחון שהם יכולים לעשות משהו בחיים: להיות אחראים על משהו, לנגר, לצבוע, הם פורחים. הם מגלים שהם מסוגלים לעשות משהו בחיים שלהם. זה מופלא, ממלא את הלב.

יש קריטריונים למי יכול להצטרפות למפעל?
הכלא מציב את התנאים. האסירים מאוד רוצים את העבודה. הם גם מרוויחים כסף וגם לומדים מקצוע. הם עובדים במקום לבלות שעות ארוכות ומשעממות בתאים.

את מסתכלת אחרת על אנשים בעקבות העבודה עם האסירים?
היינו מורגלים גם לפני להעסיק אנשים כאלה, וגם היום יש לנו בחברה אנשים עם צרכים מיוחדים שאנחנו מעסיקים. אנחנו לא רואים אותם כאסירים, כשאני נמצאת במפעל אני רואה אותם כעובדים לכל דבר. כבני אדם.

מה דעתך על התעשייה בארץ?
מאוד קשה ומאתגר להיות תעשייה בארץ. עסקים קטנים ובינוניים הם 95% מהכלכלה, יש רק עוד 5% שהם העסקים הגדולים וקשה מבחינת כח האדם, מבחינת השכר ומבחינת מוסר העבודה.

מה הקונה אומר על כך שהרהיטים יוצרו על ידי אסירים?
אנחנו אנשים ציוניים ומשפחה ציונית, ולא רק שזאת ציוניות להעסיק אסירים, גם חשוב לנו שכל לקוח שלנו ידע מזה.
כשמישהו יושב לעשות הזמנה אנחנו מספרים שאנחנו מייצרים בכלא ושזה מפעל החיים שלנו. אנשים מקבלים את זה באהבה, הם מרגישים שהם חלק מעניין גדול.

מה הילדים אומרים על הייחוד של העסק שלכם?
הם נולדו לעסק, הגדולה בת 20, האמצעית בת 18.5, הילד בן 13 והקטנה בכיתה א' בת 6.

מה הם למדו?
הם שותפים לעסק וליצירה, והם גם הדוגמנים של העסק.
הם רואים שאבא ואמא עובדים קשה ושאנחנו חלק מכל התהליך.
הם יודעים כמובן על המפעל בכלא והם רואים את הנתינה. אני מקווה שהענקתי להם ערכים של חמלה ונתינה ואהבת האחר, להאמין במטרות ולהגיע אליהן.

שאלו את הבן שלי בן ה 13 הוא רוצה להיות כשיהיה גדול והוא ענה: לנהל את העסק של אבא ואמא.

איך החיים כאמא וכבעלת עסק?
לא פשוט ולא קל. זה עניין של אופי, אני לא רק אמא ובעלת עסק, אני חייבת להיות גם בהנהלת איגוד תעשיות הריהוט ובוועד הכיתה, אבל לומדים לעשות הכל יחד, אין שעות פנאי.
אני גם אמא טוטאלית, אם צריך לקום איתם בבוקר מאוד מוקדם להתכונן למבחן או להישאר ערים מאוחר בלילה, גם את זה אני עושה מכל הלב.
בשנים הראשונות הייתה לי הרבה עזרה מאמא שלי ועם הזמן הגדולות עוזרות יותר ולומדים לנהל את זה בצורה ריכוזית. היום יש נוכחות גדולה יותר לאימהות שהן גם בעלות עסק

את פמיניסטית?
כן, אני יודעת שאני יכולה לעשות הכל, להיות בזכות עצמי, לנהל. להיות אמא ולנהל עסק ולהגיע לכל מקום שרק ארצה.

אני מאמינה בכח הנשי. הרבה הצלחות וכישלונות של עסקים זה עניין של ניהול, ונשים, שיש להן חלוקת קשב טובה ואשר יכולות לעשות מספר דברים במקביל, טובות בתפקידים האלה.

איך העבודה עם בעלך יובל?
הוא בן אדם מדהים ואנחנו ממש מתאימים אחד לשני, הוא מכיל אותי וכשקשה הוא אומר שיהיה בסדר. אנחנו לא באמת עובדים יחד פיזית, הוא יותר בכלא ואני במקום אחר, אבל גם כשעבדנו פיזית באותו מקום תמיד היה נהדר וטוב.

עד כמה אתם מכניסים את העבודה הביתה?
כשאנחנו מגיעים הביתה, אנחנו לא מדברים על עבודה. אם אני צריכה להגיד לו משהו בנושאים מקצועיים, אני נוהגת להתקשר בשעות הבוקר ולהגיד.
אנחנו כל כך מלאים בעבודה, שכשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו נושמים ומתפנים לדברים אחרים.

מה החלום שלך?
שיהיה לי יותר זמן לעצמי, שאני אהיה מהסבתות שהולכות עם הנכדים לגני שעשועים.
אני בשלב שאני אומרת תודה על המקום שהגענו אליו ומקווה שלפחות שניים מהילדים שלי יתברגו בעסק שלנו.
בסוף, לא משנה מה אנשים עושים, בכל דבר אפשר למלא את היעוד שלך, אם היעוד הוא נתינה, את יכול לפגוש את זה ודרך ה"דבר" שלך לעשות את זה.

אודות לימור ברק

נשואה לרון. אמא ליונתן יואב ואביגיל. צלמת חובבת, חולת הופעות חיות. מוצאת בכתיבה דרך לשחרור לחצים, טיפול אישי וסיעור מוחות עם עצמי. אילתית גאה בלב ובנשמה, רק, בשלב זה, לא בגיאוגרפיה

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק