כי קשה לי לשחרר ובכלל לא בא לי

הוא רוצה לטפס לבד על העמוד. ושאני לא אהיה לידו.
לא רוצה לצעוק לו באוזן ולהלחיץ אותו אבל איך הוא יבין שזה ממש מלחיץ אותי?
הוא רוצה לטפס לבד על העמוד, ואחרי זה לעבור לבד מהעמוד למגלשה הצמודה, ושאף אחד לא יגע בו ולא יעזור לו.
לא רוצה להבהיל אותו ולא רוצה להפיל עליו את כל הסרטים אצלי בראש, אבל איך הוא יבין כמה זה מסוכן? איך?
אנחנו בגינת משחקים. הוא פגש חבר מהגן. הם רודפים אחד אחרי השני. הם מנתרים בקלילות ממגלשה למגלשה, מנדנדה לנדנדה, מקרוסלה למקפצה, מהמקפצה לאופניים שהבאנו מהבית, וכך הלאה והלאה והלאה. האמא של הפרטנר מהגן יושבת על ספסל מרוחק שקועה בשיחה סלולרית. ורק אני שומרת על מרחק נגיעה מצומצם ולא נותנת ספייס.
אני יודעת שהוא חייב להתנסות לבד. אני יודעת שהוא חייב ליפול כדי ללמוד לקום. אני יודעת שאני צריכה לאפשר לו לצבור ביטחון. אני יודעת שאני חייבת לשחרר ולתת לו להרים את עצמו לבד. אני יודעת עוד הרבה בלה בלה בלה בלה. אבל מה שאני יודעת הכי הרבה זה שזה בלה בלה. כי קשה לי לשחרר ובכלל לא בא לי. ואני רוצה למנוע את הנפילות והמעידות כדי שלא יכאב לו וכדי שיהיה לו תמיד רגוע ונעים.
הוא שוב מתחיל טיפוס חתולי עצמאי על העמוד. אני מנסה להתחכם ולאגף אותו מהצד. כאילו הוא לא ירגיש אותי וככה אני אוכל לסוכך עליו בכל האמצעים העומדים לרשותי.
זה לא עובד. הוא שם לב. מריח אותי. ומודיע שוב בקול נחרץ שהוא רוצה לבד.
אני חוזרת לפינה שלי, ועושה את עצמי שקועה באימיילים.
הוא בכלל לא שם לב באיזה עיסוק אני עושה את עצמי מתעסקת, וממשיך בכל מקרה בטיפוסים הנמרצים ובקולות ההנאה הגרגרניים.

בא לי לקרוא אליו בקול – היי גבר!! שומע? אני יצרתי אותך! אתה התפתחת ברחם שלי 38 שבועות+ כמה ימים שאני כרגע לא זוכרת!!
אבל למי אני אקרא את זה עכשיו? הוא במקום אחר לגמרי. ממש לא בטווח השמיעה שלי.
אני שואלת אותו אם הוא רוצה מים. יודעת שהוא לא יהיה בעניין. אבל מנסה בכל זאת כדי שיהיה לי תירוץ לחזור להיות בטווח שלו.
הוא עונה שלא בא לו. אבל אחר כך יבוא לו שוקו.
בא לי להגיד לו – אהה בשביל לקנות שוקו אני טובה? אבל כדי להגן עליך.. לסוכך עליך.. לשמור עליך מקרוב.. לזה אתה לא צריך אותי?
אבל לא. אני לא מעלה את הנקודות האלו. זה נשאר ביני לביני.
אני לא מהאימהות שצורחות בקול – אתה תיפול! זה יכאב לך! זה מסוכן! אתה תפתח את הראש!!
אני יודעת בוודאות שאמהות כאלו קיימות ומתקיימות, אבל אני לא מהמחנה הזה. אני לא באמת מפחידה את הילד. אני את הפחדים שלי שומרת לעצמי. מתעמקת בסרטים שלי לבד.
וכן, אני יודעת שאני חייבת לשחרר. להרפות ממנו. לתת לו לבד. לקחת צעד אחורה.
אבל לא מתחשק לי. לא מתאים לי.. עדיין לא.

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

2 תגובות

  1. צפריר
    אני דווקא אבא חרד גאה. יצא לי להשתתף בגידול ילדיי בסביבה שהקונספט של המבוגרים האחראים היה שמה שלא הורג…

    אני דווקא אבא חרד גאה.
    יצא לי להשתתף בגידול ילדיי בסביבה שהקונספט של המבוגרים האחראים היה שמה שלא הורג מחשל (או שאחותו תשמור עליו), אכו ניסים גלויים היה לכמה מחבריי בגידול ילדיהם ורק אני משום מה העדפתי לסמוך על זוגתי ועל עצמי ולתת לחרדות את התפקיד החשוב של שמירה על רמת הבטחת האיכות של שלום ילדיי.
    אני חרד מהיום בו ייעלמו החרדות!

    • אמא של
      אהבתי את ה "לתת לחרדות את התפקיד החשוב של שמירה... " תודה על הגישה צפריר! ותודה רבה על שהארת…

      אהבתי את ה "לתת לחרדות את התפקיד החשוב של שמירה… "
      תודה על הגישה צפריר! ותודה רבה על שהארת את עיניי

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק