כשהייתי צעירה יותר רציתי למות. לגמור עם הסבל הזה וזהו

״את חיה בלה לה לנד״, ״את חיה בסרט״, ״את משקרת לעצמך״.
אנשים לא מאמינים לאנשים אופטימיים כמוני. הם חושדים בזיוף, בהעמדת פנים.
אבל לא תמיד הייתי אופטימית.
כשהייתי צעירה יותר רציתי למות. ממש. לגמור עם הסבל הזה וזהו. לא הבנתי מה הטעם.
היום אני יודעת שהייתי בדיכאון.
אני מסתכלת על ספר המחזור שלי ורשום שם ״עדי היפה והחייכנית, מאוהבת תמיד״ ואני לא מבינה על איזה עדי הם כתבו. הפער בין איך שנתפסתי מבחוץ ואיך שהרגשתי בפנים היה ענק עד בלתי נתפס ממש. בפנים היה לי שחור. הרבה שחור. דביק וסמיך ולא מרפה.
בפנים הייתי מכוערת, שמנה ומגעילה. בפנים לא הייתי ראוי לשום אהבה.
בזמני החופשי נהגתי להריץ שוב ושוב בראש תסריטים של המוות שלי. אולי בקפיצה, אולי בבליעת כדורים, ואולי כמו כל ירושלמי טוב ארצח ע״י מחבל ערבי. המוות לא הפחיד אותי, רק הכאב שאמור להתלוות אליו. רציתי למות מהר ובלי כאבים.
הייתי פחדנית ושנאתי את עצמי על כך.
לא הייתה בי כל אופטימיות. אבל החיים בנפלאותם זימנו לי מלאכים.
זה התחיל במלאכית אחת שהייתה הפסיכולוגית שלי, אשר בשלב מסויים, כשלא היה לי כסף לשלם לה, גבתה ממני שקל לפגישה רק כדי שאמשיך להגיע. אחרי שסיימתי לחשוד בה שהיא עושה את זה רק בשביל הכסף התחלתי להאמין לה. התחלתי להאמין שאני ראויה לאהבה.
זה היה איתות האור הראשון שקיבלתי מאלוהים.
את ראויה לאהבה הוא לחש לי דרכה, ואני נפעמתי.

המלאך השני היה בן זוגי. בעלי. אהובי.
הוא לקח אותי שבורה וחסרת אמונה מבפנים, ולימד אותי שהחיים דווקא קלילים. שהדברים לא מפחידים כמו שחשבתי. הוא לימד אותי שאני יפה ונחשקת, ושאהבה יכולה להיות רומנטית ויפה. הוא לימד אותי שאפשר להיות ביחד ועדיין להרגיש חופש בלב, אבל לא לבד.
אחרי שסיימתי לחשוד בו שהוא עושה את זה רק בשביל לשכב איתי התחלתי להאמין לו. התחלתי להאמין שאני ראויה לאהבת אמת. זה היה איתות האור השני מאלוהים.
את ראויה לאהבת אמת הוא לחש לי שוב, ואני התרגשתי.
כשהתחלתי להאמין שיש אלוהים ויש מלאכים, הם התחילו להגיע בהמוניהם אל חיי.
חברים, שכנים, אנשים ארעיים. נשים.
אנשים שראו בי משהו שלא ראיתי בעצמי. שאמרו לי שאני חזקה, שאני יפה, שאני מעוררת השראה.
הם הגיעו שוב ושוב ואני הסתכלתי בהם בפליאה וחשבתי שהם מצחיקים.
אני? חזקה? אני? יפה? והרי הם כל כך נפלאים בעצמם. ואני כל כך קטנה לידם. לא האמנתי להם. התביישתי. חשבתי שהם טועים והם עוד יגלו את הטעות הזאת. וכמה מביך זה יהיה כשזה יקרה.
אבל הם לא ויתרו לי. ״את חזקה. את אמיצה. את מעוררת השראה״ הם חזרו ואמרו לי ולאט לאט התחלתי להאמין להם. התחלתי להבין שיש בי כוח.
אותם מלאכים סילקו את השחור הגדול מהלב שלי. כל פעם קצת, כל פעם מפינה אחרת. ובכל מקום שהתפנה משחור חדרה קרן מוזהבת של שמחה, של אהבה ושל אופטימיות. מאירה את הפינה החשוכה ומפריחה בה אור ופרחים.
וכמה אני אוהבת פרחים. הלב שלי התמלא בפרחים!
ויופי, וירוק, וטבע ושמיים וים ורוח ועצים גבוהים.
אותם אנשים הכירו לי אותי. והראו לי שאפשר לראות את הדברים אחרת. שלא תמיד הדברים הם כמו שאנחנו מאמינים שהם, והכי חשוב, שאפשר לשנות אותם רק בעזרת שינוי העולם הפנימי שלנו.
וכשהלב שלי רואה את העולם היום הוא מציץ בו דרך הפרחים האלה, דרך סבך היערות האלה, דרך גלי הים, דרך העיניים של אישה חזקה ואמיצה ומעוררת השראה.
דרך העיניים שלי. אני. עצמי.
וכן, היום אני אופטימית, מאוד.
כי יש לי אלוהים ויש לי מלאכים ויש לי פרחים שמלווים אותי לכל מקום.
ויש לי אותי.

אודות עדי לינאל

עצמאית ובעלת עסק לבניית אתרים. חזרתי לאחרונה לאהבתי הגדולה- הכתיבה. בימים אלו משיקה את ספר הביכורים שלי ״נסיכה של אבא״.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק