זה לא פייר, הגיע הזמן לעצור את הקטסטרופה

ראשים קטנים, כבר יומיים אני תרה אחרי ראשים קטנים.
כבר יומיים אני מבררת אצל מכרים ואימהות מהסביבה הקרובה אם יש אצלהם אסתמה במשפחה.
כבר יומיים אני מודדת חברים של הבן שלי, ילדים שנמצאים סביבו, למי יש ראש קטן. אני בוחנת את מבנה גופם, מנסה לחשוב האם נולדו במשקל נמוך מדי.

זה לא פייר.

עשינו עלייה לחיפה לפני 3 שנים. רצינו לעבור צפונה אבל עדיין להנות מיתרונות עיר. רצינו ירוק בעיניים, פינטזנו על בתי קפה קטנים סטייל אירופה-לייט, על פארקים רחבי ידיים, פינות חמד מוצלות, נוף רומנטי לים התיכון, אוניות עלומות שם בנמל. הראש הפליג בדמיונות על מרבדי פריחה ברכס, על מערות מסעירות במסלולי טיול עירוניים קסומים, על חג המולד בוואדי. הלב עלה על גדותיו מהתרגשות לקראת ההר הירוק תמיד, לקראת הצבעוניות של עיר מעורבת וקוו הרקיע שאין בו צורך בפילטרים כי הצבעים חיים, חדים, נוכחים במיוחד.

עשינו עלייה הפוכה, מת"א בה גרנו 16 שנים (אני) וכל החיים (בן זוגי), לחיפה.

הגענו אופטימיים. ואני מוצאת עת עצמי היום, בזמן שאני תרה אחרי אסתמות וראשים קטנים, לא מאוד אופטימית.

הנושא תמיד היה באוויר. כמישהי שאת ילדותה המוקדמת בילתה בקריות, וכאחת שמעורה חזק באקטואליה, ברור וידוע לי שמדובר בכשל של שנים רבות. המפעלים המזהמים במפרץ היוו מאז ומתמיד חלק קבוע בנוף, האירועים החריגים שבמסגרתם כוסו השמיים בעננים שחורים הפכו, למרבה הזוועה, לעניין שבשגרה.
הנושא תמיד היה באוויר, בהחלט. הריחות הסמיכים והכבדים שמפעלי התעשייה הרבים משחררים לאוויר איבדו עם הזמן מהמשמעות הנוראית שהם טומנים בחובם.

אבל זה לא פייר. הגיע הזמן לעצור את הקטסטרופה.

אני חושבת על הילד שלי, בן 7 וחצי, עם ראש לא קטן בכלל, סטנדרטי, עם המון מחשבות ודמיון מפותח. אני חושבת על הילד שלי, היחיד שקורא לי אמא בעולם הזה, שלפני 3 שנים הגיע ממרכז הארץ לחיפה, שהתאקלם מאוד מהר, שלמד את מילות השיר "ההר הירוק" ומפזם אותו בהזדמנויות רבות. ילד אהוב שיש לו כושר ביטוי מעורר השראה, חוש הומור מדליק, שיש לו נפש של יזם, מלא התלהבות, תמים, נטול שנאה, קצת ביישן, נקי ממניירות. ואני רוצה לצעוק – זה לא פייר.
זה לא פייר כלפיו ולא פייר כלפי החברים הרבים שלו. זה לא פייר כלפיו ולא פייר כלפי מאות הילדים הצעירים שהוא עובר סביבם ולידם בביה"ס, בחוגים, בגינות הציבוריות, בגן החיות, במגרשי הכדורגל, באירועי התרבות.
אני מרגישה שזה כמו ההבטחה על הצבא, שאנחנו שומעים עוד מילדותנו שעד שנגיע לגיל המתאים, כבר לא יהיה צריך לשרת בצבא. גם כאן, מה אנחנו יכולים להבטיח להם? איך אנחנו יכולים לקחת אחריות מלאה ולממש אותה כלפיהם? שעד שהם יהיו בני ___ כבר לא יהיו פה מפעלים מזהמים. שעד שהם יגיעו לגיל ___ יפסיקו להוביל חומרים מסוכנים וגזים רעילים שמרפדים את האוויר שלנו בסכנה מתקתקת.

הם העתיד שלנו, כל הילדים התמימים, היפים, שממלאים בנפשותיהם הרכות את חיפה וסביבותיה. אנחנו צריכים להבטיח שהעתיד שלהם יהיה בהיר, צלול, נקי מרעל.

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק