רצח הילי סובול: סיפור קין והבל מודל 2016

הפכנו להיות קהי חושים.
יושבים וצופים בשידורי החדשות כמו בסרט מתח טוב.
הכותרות זועקות ברוב חשיבות:
"בת 18 חשודה ברצח אחותה". "בן 18 חשוד ברצח אחותה התאומה של חברתו כי סכסכה ביניהם". "שני החשודים ברצח בתל אביב מודים". "שני החשודים חוזרים בהם מהודאתם לאחר התייעצות עם עורכי דינם".
סרט מתח כזה טוב לא היה לנו שנים. אנחנו מסוקרנים. ממש על קצה הכיסא.
הפכנו להיות קהי חושים. צופים בשלוות נפש איך הרשתות החברתיות, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, משחקות תפקיד מרכזי גם בסרט הנורא הזה שהתרחש בתל אביב.
"על תסמוך על אנשים כי בסופו של דבר כול אחד יודע לסובב תסכין… כולם בוגדיים קיצור…". (השגיאות במקור). אנחנו קוראים את הפוסטים המצמררים שכתבה הילי סובול כמה ימים לפני מותה. אנחנו מצחקקים על שגיאות הכתיב, מטקבקים ביקורת על שיערה הצבוע, על שפתה הדלה, על מי שהייתה. קהי חושים.
אחותה התאומה שולחת לחברותיה תמונות של גופתה בווטסאפ. עדכון ראשון מהשטח. אתרי החדשות חושבים שחובה שגם אנחנו נצפה בתמונות האלו. אנחנו מנסים להגדיל את התמונות כדי לראות קצת יותר טוב, מחפשים את הפרופילים של שתיהן בפייסבוק. מסיקים מהם מסקנות מלומדות על חייה של הילי, על אישיותה, על רגשותיה, על התא המשפחתי ממנו צמחה, על הטיפוסים עימם הסתובבה. קהי חושים עם יומרנות.

הפכנו להיות קהי חושים כי אנחנו קוראים בשקיקה ודולים כל פיסת אינפורמציה על הסיפור המודרני של קין והבל. דנים על זה בפייסבוק, מתווכחים על זה בארוחות הצהריים בעבודה. מטקבקים באכזריות, משתפים על ימין ועל שמאל. צו איסור הפרסום הוא כבר ממזמן בדיחה בשבילנו. אנחנו צורכים כל מידע אפשרי, רלוונטי ולא רלוונטי. מחפשים בעיקר את זה שיוסיף צבע ועניין לסיפור- האימוץ, החבר שבכלא, הבריחה מהבית, החיים בפנימייה. כל דבר צבעוני, רכילותי, שטחי מתקבל בברכה. רק צריך להיזהר שסרט המתח לא יהפוך לטלנובלה. ואולי בעצם הוא כבר הפך להיות כזה.
כולנו הופכים להיות חוקרי משטרה, כולנו הופכים להיות עיתונאים, כולנו הופכים להיות עובדי רווחה. כולנו יודעים הכי טוב. אנחנו משמיצים, מלגלגים, מתבדחים. כולנו רודפים אחרי הסקופ הבא, אחרי הכותרת הבאה שתטלטל.
אבל היי, לא קל לטלטל את קהי החושים.
אנחנו כותבים פוסטים מאשימים וביקורתיים על הנוער של ימינו. על הנוער האלים, המקולקל והרקוב שגידלנו. על הנוער שמניף סכין בכזו קלות ודוקר שוב ושוב. "מה קורה לדור הזה???" שואלים כולם בזעזוע ומתעלמים לרגע מכל הנוער הנורמטיבי שלא מרים סכין ודוקר אחיות. הוא לא מתאים כרגע לסרט שלנו. הוא הרוב הדומם, אבל הוא לא רלוונטי.
הפכנו להיות קהי חושים כי אנחנו לא באמת מזועזעים. הרי סיפור כזה לא באמת יכול לקרות אצלנו. זה קרה אצלם. אצלנו הכול בסדר. אנחנו הרי "חסינים" לאלימות שנזרקת לנו בפרצוף מכל עבר- בכבישים, בטלוויזיה, בבתי הספר, במגרשי הכדורגל, בכנסת. אנחנו בטוחים שהילדים שלנו יותר טובים מזה, יותר מחונכים מזה, יותר עמידים מזה. אנחנו מבליגים על הסנאפצ'ט והבליינדספוט שמותקן להם בנייד, על השיימינג שהם שותפים לו בפייסבוק, על החרם שהם מפעילים על הילד החלש בכיתה. אנחנו מעדיפים לטמון את הראש בחול. מה שאנחנו לא יודעים, לא כואב לנו.
הפכנו להיות קהי חושים כי נדמה שבגלל כל הבלאגן, שכחנו קורבן נוסף.
אמא אחת. חד הורית. שהיו לה שתי בנות. שתיים שהיו הכל עבורה וכל עולמה.
אחת מהן עכשיו בקבר, אחת במעצר.
עכשיו אין לאמא הזו כלום.
אבל העיקר שלנו יש את ההצגה הכי טובה בעיר.

אודות אתי אליהו כהן

אמא של תמר ואשתו של גבע. הבעלים של תמריס- חנות אינטרנטית לבגדי ילדות. בעלת תואר שני בחינוך. תושבת ראשל"צ. אוהבת בגדים, במיוחד את אלו שאין לי תקציב לקנות, אוהבת לקרוא- אבל בקושי מוצאת זמן לזה, לא יכולה בלי שנ"צ של יום שישי- למרות שכל הזמן מפריעים לי

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. קרן רכס
    איך הגעת למסקנה שאם אנחנו קוראים ומתעניינים אנחנו כהי חושים בנוגע לאמא ולטרגדיה הזו? מסקנה לא ברורה

    איך הגעת למסקנה שאם אנחנו קוראים ומתעניינים אנחנו כהי חושים בנוגע לאמא ולטרגדיה הזו? מסקנה לא ברורה

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק