אתי, זונת רחוב: "אף אחת לא חולמת למכור את הגוף שלה"

"כאשר 20 גברים נוגעים לך בגוף בכל לילה, את מבינה שהחיים ויתרו עליך. את מבינה שכמו פה בתחנה הישנה של תל אביב, גם למעלה מישהו שם לא אוהב אותך, אלא רק משחק בך".
(אתי. זונה בת 38)

בלילה קריר של סוף חודש דצמבר, נסענו אל סימטאות החושך של תל אביב. זה היה לילה של פחד וחמלה. לילה קשה ומטלטל, של כעס, התבוננות החוצה ובעיקר פנימה.
אביטל זוננשיין ויעל כ"ץ יצאו לפגוש את הנשים שאלוהים שכח.

23:20 לילה בלי כוכב
ברחוב ארלינג'ר פינת סלומון, בצומת המוארת בניאונים מהבהבים של ירוק ואדום, בין שברי בקבוקי בירה וריח של ריקבון, פגשנו לשיחה את אתי. עיניה מבוהלות, גופה מכווץ ובזמן שהיא מגלגלת סיגריה אחרי סיגריה היא מספרת על עולם אפל. עולם שרובנו רחוקות ממנו שנות דור.

"אף אחת לא חולמת למכור את הגוף שלה" היא שולפת תשובה מהירה כשאנחנו שואלות אותה איך מגיעים למצב שכזה. "החיים שלי היו נורמטיביים, כמו כל בחורה אחרת גם לי היו חלומות, באתי ממשפחה בסדר. אבל בגיל 22 אחרי חתונה עם החבר, נכנסתי להריון והפסקתי לעבוד. סמכתי עליו שהוא יפרנס אותנו עד שהבנות יגדלו. הוא עבד אז שעות רבות כנהג משאית חלוקה ולאט לאט התרחקנו. בסוף המשמרות שלו הוא היה נשאר לישון בבאר שבע אצל המשפחה שלו ואני נשארתי לבד עם תינוקות בנות שנה. באחד מסופי השבוע, כשנסענו ארבעתנו למשפחה שלו, התחילו שיחות בשולחן על ג'. אני הייתי אז תמימה, חשבתי שזו ידידה שלו מהעבר אבל בהמשך התברר לי שיש לו אהבה אחרת. מכאן ועד לפרק את החבילה הדרך הייתה קצרה. חודשיים של ניסיונות ואיומים ובסופם החלטתי לקחת את הבנות ואת עצמי ולהתחיל חיים חדשים. חשבתי שהכל יהיה יותר פשוט. לא תיארתי לעצמי שהבחור שאהבתי יהפוך להיות השטן של החיים שלי.
אמא שלי זיכרונה לברכה פתחה לנו את הבית שלה. מצאתי עבודה בחצי משרה, הכנסתי את הבנות לגן, הגיעו מחזרים והייתה אפילו תחושה שהדברים קרו לטובה. אבל כנראה שלראות אותי מאושרת, עשו לגרוש שלי ולמשפחה שלו רע על הנשמה, ובעצת עורך דין באר שבעי הם התלוננו ברווחה שאני אמא מזניחה ויש חשש להתעללות פיזית בילדות.

את אותו חמישי בבוקר אני לא אשכח בחיים. 2 שוטרים ועובדת סוציאלית דפקו על הדלת והודיעו לי שבצו בית משפט הם באו לקחת את הבנות. לא הספקתי להתנגד ממש או לעשות מעשה. לא הצלחתי לעצור אותם ולהסביר להם שזו עלילה של הגרוש שלי, וכבר הבנות היו עם העובדת הסוציאלית מחוץ לדלת, בזמן שעליי איימו שאני תוקפת שוטר.
"אל תשפטו אותי" היא אומרת לנו "אני נלחמתי בשביל הדבר הכי חשוב לי, נלחמתי להחזיר אליי את הבנות שנקרעו ממני באותו הבוקר, אבל כשיש לאנשים כסף וקשרים – שום דבר לא יעזור לך".
התחילו ימים של חוסר אונים מטורף.
בינתיים, עם כל הצרות שלי, עמידר דרשו מאמא שלי וממני לפנות את הדירה ומשם הדרך לגיהנום הייתה קצרה. אמא שלי חלתה ואושפזה ואני מצאתי את עצמי לבד ברחוב.

מהמקום הנמוך הזה לאן את ממשיכה?
בהתחלה עבדתי כמלצרית כי הטיפים במזומן נתנו לי חמצן כספי, אבל ידעתי שכדי לשכור עורך דין שיחזיר לי את הבנות או לפחות הסדרי ראייה קבועים, אני צריכה יותר כסף.
"אנשים טובים" הפנו אותי למודעות עם חיפוש אחרי נשים לדירות דיסקרטיות. בהתחלה הכסף היה טוב, לא חשבתי על כלום חוץ מ"איך אני חוזרת לחיים הקודמים שלי". שכנעתי את עצמי שזו תקופה שתחלוף ואני אצליח למחוק אותה. אבל בעל הבית החליט שהוא רוצה להרוויח עוד על חשבון העובדות שלו ובגלל ריבים הפסקתי לעבוד שם. בהתחלה, ישנתי אצל חברות וידידים, אבל אף אחד לא באמת רצה לעזור לי. מצאתי את עצמי מסתובבת בלילות ברחובות, ישנה על ספסל בגן ציבורי, נכנסת לסופר פארמים כדי להתיז על עצמי בושם ולשים פודרה על הלחיים. כדי לשמור על שפיות הייתי מקפידה לצחצח שיניים בברזים בתוך חדרי זבל של בניינים.
כשאת ברחוב את מאבדת מהר מאוד את התקווה ולא מבדילה יותר בין טוב לרע. שוב מצאתי את "האושר" בדמות גברים שגם הם איבדו את הדרך ו"בזכותם" הגעתי לכאן.
כאן לא שואלים שאלות. כאן כל אחת סוחבת את התיק שלה לבד. כאן כל לילה את מוקפת באנשים. אבל את לבד. בלי אף אחד, בדד לגמרי.

00:40 התרופה שלי

הבנות שלך יודעות איפה אמא שלהן?
אתי: הן בנות 16 ומאוד חכמות ואני יודעות שהן יודעות מה אני עושה אבל לעולם לא דיברנו על זה. אני נפגשת איתן פעם בחודשיים דרך הרווחה. מהפנימייה מסדרים לנו מקום במרכז קהילתי.

מה את מרגישה ביום של מפגש שכזה?
אתי: החרדות שלי מתחילות כבר בסוף המפגש הקודם. אני מתביישת בעצמי, מתביישת בשיניים שנשרו, מתביישת להסביר להן איך אמא לא הצליחה להילחם על הבנות שלה.
__________________________________________________________________
בשלב הזה של שיחתנו עם אתי, נשמעת כל צעקה והיא מבקשת ללכת לכמה דקות. כשחזרה, היא התנצלה ואמרה "זו השעה של התרופה שלי" (לפי העיניים שלה נראה שהתרופה היא מנת סם א.ז).
__________________________________________________________________

בדיעבד, היית נשארת בדירה "הדיסקרטית"?
אם הייתי אז חכמה הייתי בולעת את העלבון ונשארת שם. מי יודע, אולי עם הכסף שהייתי עושה וחוסכת החיים שלי היו נראים אחרת.

טרנזיט לבנה, שבדיעבד מסתבר שהיא ניידת של מעשים טובים, עוצרת לידנו ויורדים ממנה גבר ו 2 נשים. הם פותחים דלת לרווחה ומוציאים ממנה קעריות של מרק חם, בסצנה שמרגישה כאילו נלקחה מסרט.
אתי מבקשת את סליחתנו בחיוך מבוייש ומספרת ש 3 פעמים בשבוע, כשהניידת הזו עוצרת, היא מביאה עימה שפיות. זה הזמן בו היא שוב מרגישה בנאדם.
"זה הרגע בו אני מרגישה שלמישהו באמת אכפת ממני" היא לוחשת.

2 גברים מתקרבים אלינו ומקשיבים לשיחה שלנו.
תתרחקו מפה, היא צועקת לעברם בקול גבוה ומאיימת לזרוק עליהם נעל.

למה הגבת אליהם ככה? אנחנו שואלות
הם הרביצו פה לחברה והם מפחידים אותי.
הם מאוד מפחידים אותי ואני אין לי גב, אין לי מי שיגן עליי. כמו ארנבת במטווח שכל אחד יכול לירות בה.

איך את שומרת על עצמך?
אין לי מה לשמור על עצמי. חבל על המאמץ, היא אומרת בקול רועד. אין לי כבר מה להפסיד.

3:30 רוצה לאהוב כמו בסרטים
אתי נכנסת אלינו לאוטו ואנחנו נוסעים איתה לשכונת תל כביר, בדרומה של העיר. באמצע הדרך היא מצביעה על פח עם כיתוב "840".
לשם אנחנו לא מתקרבות, היא אומרת.
שם מצאו חברה שלנו, מקופלת בתוך הפח.
מישהו במקום לשלם לה כסף, שילם לה בדקירה.

את הבוקר המתקרב, ועד המשמרת הבאה, היא תעביר ב"הילטון", מבנה נטוש ומוזנח שממוקם כ 300 מטר מהמכון הפתולוגי באבו כביר.
היא פותחת חלון באוטו ומדליקה סיגריה, מביטה אל המכון ואומרת בחצי קול: פה זו התחנה הסופית של הזונות. כנראה שכאן החברות שלי ואני נסיים את החיים הרעים האלו.

אנחנו שואלות אותה אם אפשר להיכנס איתה ל"הילטון". אבל אתי מנידה בראשה לשלילה נחרצת. אין מצב היא לוחשת. היא כנראה יודעת משהו שאנחנו לעולם לא נדע.
רגע לפני שאנחנו נפרדות אנחנו שואלות אותה מה היא מאחלת לעצמה.
אהבה, היא עונה בלי היסוס.
אתן יודעות, כשהייתי נערה בתיכון, אהבתי את הסרט "דיזנגוף 99". היה שם את השיר של ריקי גל והוא היה ההמנון שלי.
אתן שואלות אותי מה לאחל לי? אז זה:
"רוצה לאהוב כמו בסרטים. חתיך שיבוא באנגלית וצבעים".
רוצה מישהו שיאהב אותי, שלא ישפוט אותי על העבר שלי ובאמת יקבל אותי, את מי שאני. אבל קשה לי להאמין שזה יכול לקרות, אני כבר הבנתי שהחיים ויתרו עליי.

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. יצחק גרוסמן
    מצטער אבל אינני יכול למצוא אמפתיה לטיפשות. אני שבעיני אין הבדל בין מי שמוכרת את גופה לעבודת ניקיון מפרכת…

    מצטער אבל אינני יכול למצוא אמפתיה לטיפשות.
    אני שבעיני אין הבדל בין מי שמוכרת את גופה לעבודת ניקיון מפרכת ב 25 ₪ לשעה ומי שמוכרת אבר אחר מגופה תמורת 200 ש"ח לשעה לא ה"מקצוע" הביא אותה לכך אלא טיפשותה.
    אפילו נניח שנשאר לה כשהיתה בדירה "מוגנת" 50 ₪ ללקוח עדיין הרוויחה בין 10-20000 ₪ לחודש שאילו חסכה אותם היה לה די והותר לעו"ד ולבניית חיים חדשים (כמו שעשו אחרות חכמות שעבדו ש"עבדו במקצוע" 5-10 שנים) מי שמשקיעה את הכסף שמרוויחה בבגדים בילויים וסמים יכולה לבוא בטענות רק אל עצמה.
    אצלי זה רק מחזק את דעתי שהזנות צריכה להיות ממוסדת והעובדות מוגנות מכל מיני נצלנים למיניהם אבל החשש שלי הוא שאם יתירו את הזנות 20-30% מהבנות (שהיום במילא שוכבות כל יום יומיים עם מישהו אחר ולעיתים עם קבוצות שלמות) תלכנה לעבוד ב"מקצוע" במקום בעבודה מפרכת כעובדת קבלן או מפעל בשכר מינימום ואז יורידו את ה"מקצוע" לזנות

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק