כשאת עושה ספורט את (לא) תמיד אשמה

כשאבא עושה ספורט הוא קם בשש בבוקר..
שותה אספרסו וטורף פרוסה עם דבש ותמרים, מתלבש בביגוד ריצה, נועל את נעלי הריצה המקצועיות שלו, מפעיל את שעון הריצה המשוכלל שלו ויוצא.

כשאמא עושה ספורט היא קמה בחמש בבוקר..
מכינה קפה ומניחה על שולחן שיתקרר. בינתיים מכינה כריכים לילדים, מפעילה מכונת כביסה, מוציאה כלים מהמדיח, בודקת שהילדים מכוסים,
אוכלת ביס מחטיף אנרגיה, הולכת להתלבש ומתלבטת קשות איזה טייץ, איזו חזיית ספורט, מה לא זוהר מדי, לא משמין מדי, לא קטן מדי ותוהה שוב ושוב אם היא באמת יכולה ללבוש טייץ כ"כ קצר. היא נועלת את נעלי הריצה, עוברת שוב בחדרי הילדים, דקירה קלה של אשמה שהיא לא תהיה זו שמעירה אותם הבוקר.
ויוצאת.

עד לפני 20 שנה גברים היו משחקים כדורסל, כדורגל, רצים ומאכלסים את חדרי הכושר בהמוניהם בעוד נשים פרגנו לעצמן בחיטוב עיצוב, אירובי מדרגה (לאמיצות) וכל זה רצוי בשעות שהילדים ישנים כבר.

ברוך בורא הקדמה – המציאות השתנתה!
נשים החליטו שאין דבר כזה "ספורט גברי" ופלשו לכל ענף שנראה להן מגניב, גילו את התענוג שבלרוץ עם הרוח על הפנים, הנוף המתחלף וקווי הסיום במרוצים.
גילו את הכיף שבשחייה, את האדרנלין המבורך שברכיבת אופניים, את כאבי השרירים אחרי אימון טוב בחדר כושר או רוגע של יוגה מחזקת ומחזירת נשימה.

נשים גילו שבמקום לספור קלוריות ולאכול פחות – אפשר פשוט להתאמן יותר ולאכול נקי, ושאין יום רע שאימון קורע וטוב לא יכול לשטוף.
כשאת עושה ספורט את לומדת לאהוב את הגוף שלך – וזו מערכת יחסים טעונה.
רק דבר אחד עוד לא הסתדר אצלנו וזוהי אותה אשמה עמומה שיש לכל אם עברייה כשהיא לוקחת זמן לעצמה – לגוף, לנפש, לשמחה שבאים על חשבון המשפחה והילדים.

אני זוכרת בבהירות את תקופת האימונים הראשונה שלי.
הייתי יוצאת מהבית בשקט, כמעט מתנצלת, כל האימון תוהה אם זקוקים לי וחוזרת בריצה הביתה לנסות לפצות. סופגת בהשלמה את קיטורי הילדים והבעל שערערו על המתחרה החדש שקם לנגוס מזמן האיכות שלהם איתי, ועם זאת מסבירה שוב ושוב כמה זה עושה לי טוב, כמה שמחה אני חוזרת , כמה חשוב לי להיות חזקה ובריאה, כמה האימונים בתחומים שתמיד הפחידו אותי מחזקים לי את הביטחון גם בעבודה ובחיים בכלל.
מאז עברו שנים ומאחוריי מרוצים, תחרויות שחייה , מרוצי שליחים של 24 שעות (לילה שלם מחוץ לבית, חצופה שכמוני..) טריאתלון אחד ועוד אחד שכבר באופק.

אני עדיין עושה מיליון פעולות טרם יציאה מהבית, עדיין מקפידה להיות זמינה גם באמצע אימון שחייה במים פתוחים, עדיין מתאמנת רק לפנות בוקר כשכולם עוד ישנים, אבל היום בני המשפחה יודעים שאימא חוזרת מאושרת.
האשמה תמיד תהיה שם, אבל אפשר לעמעם אותה, אפילו להשתיק לגמרי לפעמים. אני ממליצה לצאת, להעז, לחלום – ולהצטרף לקבוצה אוהדת עם מאמנים תותחים – כי סביבה מנצחת היא המפתח להכל.

טריאתלון הנשים:
בתאריך 28/05 יתקיים טריאתלון הנשים ה-23 בהרצליה (חוף אכדיה) ובו ישתתפו כ1500 נשים, ילדות ונערות מכל הארץ בגילאי 8-80.
התחרות כוללת 4 מסלולים: ילדות ושלשות, ספרינט קצר ושלשות, ספרינט ושלשות, אולימפי ושלשות, כאשר המקצים מתחלקים לבודדות אולימפי, בודדות ספרינט, בודדות ספרינט קצר, בדדות סניורות (+60), בודדות ילדות.
קליק לאתר
הטריאתלון מופק לזכרה של תמר דבוסקין ז"ל שהשתתפה בטריאתלון הראשון. בשנת 1996 תמר שהייתה בת 21 יצאה להתאמן ברכיבה על אופניים בדרך איילון, כשנהג שיכור, פגע בה בתאונה קטלנית שגרמה לה לפגיעות ראש שהובילו יותר מאוחר למוות. מאז לקחה על עצמה משפחת דבוסקין להפיק ולארגן את התחרות על שם תמר. לצד העיסוק בטריאתלון, מתמודדת אמה של תמר, סוזי דבוסקין כבר שש שנים עם סרטן בבלוטות התריס. היא אף נעזרת בפרוטזה, לאחר שעברה ניתוח במפרק הירך בשל המחלה וגם 23 שנים אחרי ממשיכה גם להתחרות.

אודות יעל שר-טוב

זה עתה הפכה בת 40, אנליסטית פיננסית בחברת טבע, גרה בכפר יונה, נשואה ואמא לשלושה ילדים. חלק מצוות ארבעת היוזמות ומקימות קבוצת ה - Tri Ladies ההתארגנות הנשית העצמאית הגדולה ביותר אי פעם בארץ לאימוני טריאתלון נשים יחדיו - בהובלתו ובניצוחו הבלעדי של ליאור כהן וצוות XTRIM

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק