"את צריכה להיות לביאה לוחמת שלא מרפה לרגע"

ביוני 1994 השתנו חיי משפחתי לעד.
בנותי התאומות צעדו לעבר הסטודיו בו למדו בלט וכשחצו את הכביש, נהג אחד שלא שמר על הכללים פגע באחת מהן בצורה קשה וכמעט בלתי הפיכה. פגיעת ראש קשה ומורכבת שהצריכה שנה וחצי אישפוז במחלקת שיקום ילדים בתל השומר ו- 3 חודשים מטלטלים של חוסר הכרה.

התוצאה של התאונה הזו היא מסע חיים מפרך וכואב מלא במאבקים והתמודדויות כמעט בלתי אפשריים, אחיזה בתקווה ואמונה כשהן כמעט נעלמות כבר וחיפוש אחר הטוב והמאיר של החיים.
כל אחד מבני המשפחה משלם מחירים כבדים מאוד הן רגשיים והן פיזיים והיום אני מבקשת לתת להם קול כי אני משוכנעת שישנם עוד רבים כמוני וכמו בני משפחתי שעוברים וחווים את אותו מסע או דומה לו ומרגישים לבד במערכה.

רבות מדובר על תאונות הדרכים ובעיקר סופרים את ההרוגים. מדי יום זה מדווח בתקשורת אבל הם לא מדברים או סופרים דבר אחד מהותי ומשמעותי, וזה הפצועים הקשים עם פגיעות הראש והנכויות שחייהם וחיי משפחתם הראשונית והרחבה לא יהיו אותו דבר יותר.
הם לא מדברים על מהמאבק שלהם לבנות חיי משפחה חדשים כי איך ממשיכים אחרי כזה אסון? מתגרשים, מתמוטטים, נפרדים, כועסים, שונאים, מתחשבנים ולאט לאט עם השנים צוברים מידת מרירות ותסכול שמתיישב לו שם ומכסה לאט לאט את כל חלקי הגוף, כמו שכבת עור נוספת שמסרבת להתקלף ולהתחלף.
הם לא מדברים על אובדן השמחה, האושר, החלומות, הקריירה שנעצרה, הלימודים, החופשות, הטיולים, ההצלחות, הכישלונות, החלומות שהיו לי לילדה שלי שבגיל 7 התנפצו והתרסקו לרסיסים ולא השאירו לה כמעט שום סיכוי.
הם לא מדברים על המאבקים, המלחמות מול בית הספר, הצבא, לקבל הכרה והזדמנות שווה ככל תלמיד אחר, כי ילד/נער/בוגר פגוע ראש חייב עזרה כל הזמן.
הוא לא יוכל לעשות 5 יחידות במתמטיקה, הוא בקושי יוכל לחבר חשבון פשוט, הוא לא יוכל לכתוב לבד כי היד רועדת, הוא לא יוכל לשבת בכיתה של 40 תלמידים אבל גם אין לו כל כך הרבה אפשרויות בחירה היכן כן ללמוד, ואם כבר נמצאה המסגרת היא עולה הון תועפות, ולי כמשפחה כבר אין מהיכן לשלם אז החובות הולכים וגדלים וחונקים בוקר, צהריים, ערב ולילה.
הם לא מדברים על ההתעלמות החברתית של הילדים, הבדידות שהופכת למנת חלקם כי הם כבר לא אותו הדבר ולמי יש סבלנות להקשיב למישהו שמדבר כל כך לאט וחוזר על אותו דבר 5-6 פעמים.
הם לא מדברים על הכאב הצורב והשורף שלך כאם כשאת רואה את ילדתך משוועת לחברה ושואלת איפה כל החברות שלה ולמה הן נטשו אותה.

הם לא מדברים על הבדידות שלך כאם גרושה (כי הנישואים לא שרדו את השבר) שהופכת להיות שבויה בחיים של שיקום, מטפלים, איבחונים, חוות דעת, ועדות למיניהן שמקטלגות את בתך תחת הגדרות שאין ביניהן ובין אנושיות כלום ושום דבר.
הם לא מדברים על הנטישה ההורית של האחות התאומה שפתאום כל חייה עברו לבתי חולים, מחלקות שיקום וטיפול ודאגה לאחות הפגועה.
הם לא מדברים על המחיר הנוראי של האחות שברגע אחד בגיל 7 הפכה להיות אדם מבוגר ואיבדה את הילדות והתמימות שלה והבינה שמעכשיו היא תהיה תמיד אחרי האחות הפגועה ולא משנה כמה יגידו לה שזה לא כך.
הם לא מדברים על האחות שאיבדה בבת אחת בית והורים שאינם פנויים להכיל, להקשיב, להיות, לחבק, לספר סיפור, ללוות ופשוט להיות רק איתה.
הם לא מדברים על המחיר הבדידות של אם שלא מצליחה לבנות את חיי האהבה שלה מחדש, שלא מצליחה למצוא רגעי שקט ושלווה כי הפחדים, הלחץ והחרדות נמצאים שם תמיד ועוצרים את נשימתה.
הם לא מדברים על ההצלחות, מהשיקום שאורך עשרות שנים ויימשך עד יום המוות כי בלעדיו היא אבודה וגם על אי ההצלחות שהותירו עוד שכבת תסכול, אכזבה וייאוש.
הם לא מדברים על כל אלפי השעות בהם האם נסעה, ולקחה, וישבה, ובדקה, והמתינה שעות בחדרי ההמתנה עד לסיום הטיפולים ואחר כך להחזיר הביתה.
הם לא מדברים על זה שאת שם לבד בשדה הקרב על איכות חייה של ילדתך ורגעי חוסר האונים, התסכול, הקושי, הכאב, נשארים בתוכך כי אף אחד לא מדבר על זה בחוץ רק בחדרי חדרים ועם אנשים שמאוד קרובים לך.

את רוצה להישבר, לנוח, לברוח, לצעוק זה לא שלי אבל אינך יכולה. את שם תמיד, בחום, בקור, בשרב ובגשם, את בכוננות 24/7 365 ימים בשנה.

את צריכה להיות לביאה לוחמת שלא מרפה לרגע, את צריכה ללמוד הכל לבד ולחפש שעות ברשת טיפולים ודרכי שיקום חדשות, את לא יכולה לעבוד משרה מלאה מצד אחד כי השיקום גוזל שעות רבות אבל מצד שני מאיפה תביאי את הכסף לכל זה? ומה עם הילדה השנייה שלך?

הבת שלי היא נס, בזכות הטיפולים והשיקום היא מצליחה לנהל אורח חיים טוב אבל מתמודדת כל רגע וכל שנייה עם בורות, רוע, אכזריות חברתית, מבטים שופטים וחוסר קבלת הזדמנות שווה ככל האדם.
הבת שלי היא לוחמת והיא ניצחה כמעט את הכל אבל היא פגועת ראש והיכולות שלה הן שונות אך אף אחד לא עצר לרגע לשאול איך אפשר לעזור ולתמוך? בשום תכנית בטלוויזיה לא מראים מה קורה למשפחות שנפגעו כתוצאה מתאונת הדרכים.
הבת שלי היא נשמה טהורה ואצילית, היא מצליחה לנצח ולהתמודד עם המון דברים קשים אבל דבר אחד היא לא מבינה ולי אין תשובה עליו, וזה מדוע אנשים שופטים אותי לפי איך שאני הולכת או מדברת ולא נותנים לי הזדמנות ומכירים את מי שאני.

כל פעם שהשאלה עולה אני מתכווצת עוד קצת והבטן שלי מתהפכת ועושה סלטות.
כשאני כותבת הם לא מדברים ואני בעצם פונה לאור ירוק, לכתבים של תכניות הטלוויזיה המובילות, ומבקשת תנו מקום גם לחיים ולא רק למתים של תאונות הדרכים.
החיים שלהם כל כך מורכבים וקשים ומגיע להם שקולם יישמע.

היום 22 שנה אחרי תאונת הדרכים של בתי אני סוף סוף מעזה לכתוב את הדברים האלה מבערת נפשי וליבי.
הצלחתי לבנות משפחה למרות הכל, משפחה שמתפקדת ואוהבת ושמחה ועצובה, כמו כל אדם, ועשינו זאת בכוחות עצמנו בגבורה נחישות כי ידענו שאם נוותר לרגע נגיע לדרך אפלה מאוד.
אני מבקשת היום מכם חברי האישיים והווירטואלים שאם נגעתי בנים אחד של נפשכם אנא שתפו טור זה כי הנושא חייב להגיע למודעות.
ליבי כואב ואבל על כל משפחה שאיבדה מישהו בתאונת דרכים אבל היום אני צועקת את קולם של הנפגעים קשה שרופאים רבים נלחמו על חייהם והם נשארו בחיים ולמדו לחיות מחדש עם המגבלות והנכויות הרבות שיש להם.
אני מבקשת שאם קראתם עד כאן תוסיפו נימה אישית אם תבחרו לשתף את הפוסט הזה כי המשאלה שלי שהוא יגיע לאלפי אנשים שאין להם פשוט מודעות לצד הזה של תאונות הדרכים.
יש המון סיפורי הצלחה, יש המון סיפורים שלא צלחו את הקושי אבל דבר אחד אני יודעת בברור, יש להם קול חזק, חשוב משמעותי ובעל ערך, להם לאחיהם ואחיותיהם להורים שלהם, לסבים והסבתות שלהם.
אני לוקחת סיכון בחשיפה הזו שלי ושל משפחתי אבל הצעקה חזקה ממני.
אני מעריכה ומוקירה את כל מי שיקרא חלק או את הכ לכי זה לא מובן מאליו מבחינתי ובוודאי את מי שישתף ויוסיף ווליום לקול שלי שהוא חזק אבל לא מספיק.

אודות הדס יוספוביץ'

בת 57, אמא לדלית ועמית התאומות וסבתא לנועה. שותפה בקבוצות תכלס לקידום ניהול ושיווק נשים עצמאיות. מאמנת אישית ועסקית לנשים עצמאיות, מנחת קבוצות וסדנאות להתפתחות אישית ועסקית, ומאמינה גדולה בכוחן של נשים

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. נעמי
    ממש נוגע ללב. דרך ארוכה ומלאת תלאות. חיזקי ואימצי כי אין דרך אחרת וכמה טוב שאת אמא נדירה שלא מוותרת…

    ממש נוגע ללב. דרך ארוכה ומלאת תלאות. חיזקי ואימצי כי אין דרך אחרת וכמה טוב שאת אמא נדירה שלא מוותרת ואוהבת. מי יתן ותמצאו שלווה והחלמה מלאה במאבקכן ובהתמודדות היומיומית שלכן. שולחת חיבוקים ואהבה. כמובן ששיתפתי.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק