"רציתי להגיד שכואב, תמיד כואב": אליאור מספרת על החיים בצל המחלה

אליאור ברששת כתבה באומץ ובמילים מרגשות בפרופיל הפייסבוק שלה על החיים בצל מחלת הפיברומיאלגיה:

"אמרתי להם שאני חולה. חולה במחלה שקופה.
שאני עייפה. כואבת. מתוסכלת. מותשת. מפורקת.
אבל הם לא הבינו.
אז שתקתי.
הסברתי שזה נחת בהפתעה ומאז אני מנסה לדלג בין הימים הנסבלים לאלה שלא.
שלא בחרתי את זה. שהייתי נותנת הכל כדי שהצל הזה שמלווה אותי יתפוגג.
שזה לא סופני אבל מעיק עליי בכל בוקר מחדש.
אבל הם לא הבינו.
אמרו שהכל בראש שלי. הפצירו בי לקום ולצאת מזה.
אז חייכתי בתסכול. ושתקתי.
רציתי להגיד שכואב. תמיד כואב. בכל יום. כל היום.
כשאני מתעוררת בבוקר או מנסה להירדם עם הכאב שלא מרפה גם בלילה.
שלמדתי איך להמשיך לתפקד גם כשזה בלתי נסבל.
שאני נראית צעירה. בריאה. חזקה. ולפעמים אפילו "מעיזה" לחייך.
אבל זה רק בגלל שהצל הנוראי הזה שקוף.
הם לא יכולים לראות דרכו ובטח לא יבינו… אז שתקתי.
ניסיתי להסביר שהחלפתי את חלום הקריירה בניסיון לנהל את מעט האנרגיה שעדיין קיימת בי,
שביום טוב אני לוקחת רק משכך כאבים אחד ולא ארבעה,
שלפעמים האתגר הקשה ביותר שלי מסתכם בסתם עלייה במדרגות,
שאת האהבה לבישול ועמידה במטבח החלפתי בקריאת ספרים על הספה,
שערב של בילוי, צחוק או ריקוד, אפשרי לפעמים, אבל מצריך ממני התאוששות ארוכה אחרי,
ושכאשר אני מבטלת מפגשים כי הגוף שוב קרס, אני רק מתפללת שלא ימאס להם והם יחליטו לוותר עליי.
אבל לא ידעתי איך… אז שתקתי.
רציתי להגיד שאני לא רוצה רחמים.
שאני יודעת שאתם חסרי אונים מול המצב שלי,
ושאיחולים לבריאותי רק מותירים אותי מתוסכלת.
שמיותר לשמוח על יום טוב שעובר עליי,
כי ביום שאחריו המחלה עדיין תישאר איתי.
רציתי לצרוח שתהיו איתי. תחבקו.
אבל בעצם תעזבו אותי בשקט לעכל. להתמודד.
כי הגיע הרגע שבו גם אני צריכה הפסקה. הפסקה מכולם ובעיקר מעצמי.
לכבות הכל ולא להרגיש.
לישון. רק לישון.
זאת הדרך היחידה שאני מכירה. להיות חזקה ולהתמודד לבד.
אבל לא ידעתי מה להגיד… אז שתקתי. וחייכתי בנימוס.
ניסיתי להסביר שזאת עדיין אני. צעירה, חייכנית, מאושרת ומלאת תקווה.
זאת שהייתה שם תמיד כדי לתמוך ולחבק את כולם.
זאת עדיין אני שם מתחת למחלה השקופה!
אבל לא ידעתי איך לגרום להם להבין.
לא ידעתי איך לבקש חיבוק. תמיכה. דחיפה קדימה. אז שתקתי.
כנראה שאי אפשר להסביר להם משהו שאת בעצמך לא מבינה.
על הגוף שבוגד בך בלי רשותך.
הגוף שמכבה את עצמו לבד במהלך היום. כל יום. כי הוא לא מחזיק מעמד.
ועל החיים שהשתנו לפני שהספקת להבין מה קורה.
אז שתקתי… שתקתי ובכיתי לעצמי.
כי אני לא בטוחה שהם יבינו.
ומי בכלל יקשיב לך כשאת שקופה ומתפרקת לרסיסים?

מתוך דף הפייסבוק של אליאור ברששת

מתוך דף הפייסבוק של אליאור ברששת

עברו 5 שנים מאז התחילו התסמינים של עייפות כרונית וכאבי השרירים,
וכמעט שנה מאז בכיתי מול הרופא – ראומוטולוג שאבחן אותי בפיברומיאלגיה.
שנה בה למדתי שאפשר לחייך גם כשכואב. שהחיים ממשיכים גם אם הם שונים, איטיים ומפחידים.
שזה בסדר לבקש עזרה לפעמים…
ושהעולם לא באמת חרב. הוא רק שינה צורה.
2-4% מהאוכלוסייה סובלים מפיברומיאלגיה כאשר 90% מתוכם – נשים.
פוסט שנתקלתי בו ברשת נתן לי קרן אור רגעית לכך שאיני משוגעת ומדמיינת כאבים.
היום, בעיצומו של מסע מפרך בדרך להתמודדות ובניית שגרת חיים חדשה, אני מרגישה (כמעט) מספיק אמיצה להיחשף ולשתף, בתקווה שאצליח לעזור למישהי נוספת שחושבת שהגוף בוגד בה ולא מבינה למה".

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק