מה, יש לו אח? הוא לא לבד?

יצאנו מהגן, הולכים יד ביד, מעבירים חוויות מהיום שעבר.. טוב לא ממש הולכים יד ביד, ולא ממש מעבירים חוויות, אלא יותר הדבקתי את היד שלי לשלו, ואני חולבת ממנו מידע על מה היה לו בגן היום.
רואים כלב רץ. הוא שואל לאן הכלב רץ ואיך לא חם לו. אני עונה שהוא כניראה בדרך הביתה. אולי הוא רעב ועכשיו הוא ממהר לאכול.
הוא שואל איפה הבית של הכלב.
פה נתקעתי. אז כדי לא להשאיר אצלו רושם מוטעה של טיפשה, וכדי לא לברוח למקום הנוח-אבל-לא-בריא של "בטח אבא יודע" אני מצביעה לו על נקודה עמומה באופק, והוא, אולי עקב רעב אישי פרטי שלו, מסכים איתי.

אז ממשיכים ללכת, הוא מספר לי שאיתמר בא היום עם חולצה בדיוק כמו שלו, והם צחקו על זה. אני שואלת אותו אם הוא רוצה להיפגש עם איתמר ואמא של איתמר אצלהם בבית או בגינה. והוא מסכים, רוצה בהחלט. מעדיף להיפגש בגינה. ועדיף בזו עם הנדנדה המפחידה (אמהות) ועם המתקן הגבוה המלחיץ (אמהות ואבות).
אני מזכירה לו שלאיתמר יש אח קטן חמוד. כזה שכל הזמן מנוזל ומדביק את הנזלת שלו על בגדים נקיים של אנשים בסביבתו. והוא בטח יבוא עם איתמר ואמא של איתמר.

מה, הוא שואל מופתע מאוד, יש לו אח? הוא לא לבד?
אה, אני שואלת אותו גם מופתעת, לא ידעת? אתה לא מכיר את אחיו הקטן?

מההה, הוא שואל שוב, יש לו אח? הוא לא לבד עם אבא שלו ואמא שלו?

אז המשכנו ללכת יד ביד, וראינו עוד כלב, הפעם אחד שלא רץ. סתם משתרך לו בקושי בלי מטרה. כניראה מובטל. או בין פרוייקטים. ועליו הוא לא שאל כלום, רק נעצר קצת כדי להביט בו. או פשוט כדי לחשוב אם יש לו אח, למשתרך. או שהוא, כמוהו, לבד עם אבא שלו ואמא שלו, כהגדרתו.

ואני לא זירזתי אותו. בכלל לא. ולא בגלל שאני לא מהמזרזות. כי אוהו, כמה שאני כן מהמזרזות. אלא כי גם אני בהיתי. קצת במשתרך וקצת בו. בדרדסון שלי. וחשבתי לי כמה נכונה הקלישאה הדודתית שילדים הם הכי טהורים. כמה נכון המשפט הנדוש הלעוס שילדים הם הכי אמיתיים. הם אומרים הכל מהבטן. בהיתי קצת במשתרך, שבאמת היה איטי בצורה בלתי רגילה, וגם בו, בדרדסון שלי, וחשבתי לי איזה באסה לו.
באסה לו תכלס. אין פה לאן לברוח. באסה לו שזה מה שהוא מרגיש. שאיתמר לא לבד, והוא, מסתבר, לבד עם אבא שלו ואמא שלו.
באסה לו תכלס, שזה מה שהוא רואה, מנקודת מבטו שמגובה מטר ו 7 סנטימטרים.
באסה לו תכלס, שהוא לא קולט שזה מצב הפיך. זה לא חקוק בסלע. אולי זה עוד ישתנה. אולי זה עוד יעדכן סטטוס בעוד כמה שנים.
באסה לו תכלס, שאולי כרגע זה נראה לו מלחיץ וארוך טווח, כי כניראה הוא כבר חושב הלאה, על כשנהיה זקנים ונזקקים. על כשנהיה קשישים מקומטים ונצטרך שהוא יחליף לנו טיטולים, ויריב בשבילנו עם השכנים הצעירים המרעישים, ויברר לנו על בית אבות, וימצא לנו הליכון טוב, ויסדר לנו את המרשמים בקופת חולים, ויעשה לנו קניות, ויחליף לנו נורות, ויהיה זמין עבורנו טלפונית כל יום כל היום. כל זה, והוא בן יחיד! הכל על כתפיו לבד, בלי אח/ות ברקע.
באסה לו כרגע תכלס. אבל כולי תקווה כנה שעוד שנים לא רבות הגלגל יתהפך והוא ישאל על ילד אחר במסגרת אחרת- מההה, הוא לבד? הוא לא כמוני?

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

7 תגובות

  1. עידית שרוני
    הרגשתי את מה שכתבת מקרוב , מרגישה אותה עד היום כשהבן שלי נושק ל-17 , בגיל חמש הוא היה מתפלל…

    הרגשתי את מה שכתבת מקרוב , מרגישה אותה עד היום כשהבן שלי נושק ל-17 , בגיל חמש הוא היה מתפלל לאח או אחות, והדברים לא קרו ולא קרו, מכל הדברים בעולם כששאלו אותו מה הוא רוצה , התשובה היתה אח, עברתי היון עם תאומות שהסתיים בהספקת הריון בשבוע ה-21, ועברתי דרך ארוכה בנסיונות לטחר מכן , עד שהכל הפך לסיכון בריאותי, ואז פרשתי, הבנתי שלא יהיה לו אח, וגם לא תהייה לו אמא, הודיתי עליו , ההשלמה שישאר לבד לא היתה פשוטה, עד היום מזילה דמעות מעיני, אבל צריך להמשיך הלאה. הנתינה שלי לו רגעי אמא ורגעי אחות, ותמיד אנחנו עושים הפרדות, הכבוד והערכה ממנו ענקיים, כאשר התחיל להתבגר קרה לי לשיחת נפש עמוקה מאד , צללנו לעומק איך קרה שאני בן יחיד, שאלתי אותו אם הוא באמת רוצה תשובה עמוקה או תשובה כמו : ככה זה יצא…
    ואז הוא בקש תשובה עמוקה , סיפרתי לו את כל מה שיכולתי , הרבה דבש לא היה הוא התחפש לנסיונות שלי להרות פעם אחר פעם, היה הרבה עוקץ ודמעות, אבל פתחנו את הכל והוא הבין מכל גילו הקטן עד כמה זו לא היתה החלטה להשאיר אותו לבד וזהו, היו מאחורי זה דברים נוספים לא פשוטים, והוא ילד מדהים, ורגיש, ומבין שמאחורי כל דבר שקורה יש סיפור ולאו דווקא עצוב, וזה שהוא בן יחיד זה נפלא , ויש עוד נפלאות ונפלאים כמוהו בעולם, והם תמיד יהיו פלא עולם כי גם ככה אפשר לגדול.

  2. הדר
    את מקסימה! ומרגשת.

    את מקסימה!
    ומרגשת.

    • אביטל זוננשיין
      את בעצמך מקסימה, הדר! ותודה רבה

      את בעצמך מקסימה, הדר! ותודה רבה

  3. ענבל
    אוף.. הייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה כשסיימתי לקרא את זה כי עוד שנייה הדמעות מתפרצות. אני מאחלת לכולנו, "מאותגרות…

    אוף.. הייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה כשסיימתי לקרא את זה כי עוד שנייה הדמעות מתפרצות.
    אני מאחלת לכולנו, "מאותגרות הפוריות" (כמו שכתבת בפוסט אחר) שנחליף את הסטאטוס ל+2 (ואם ירצה השם איפלו מספר גבוה יותר במקלדת..) כמה שיותר מהר.
    בייחוד אלה עם ילד אחד , שכמו שלך – שואל, מתעניין, ותוהה עם עצמו. חכמים אלה הקטנים. כל כך חכמים שהנשמה נמעכת למשמע שאלה תמימה שכזו.
    אני יודעת שזו שאלה שתיכף תעלה גם אצל הקטנציק שלנו, ומקווה שיהיה לי מספיק אוויר לענות.

    בהצלחה

    • אביטל זוננשיין
      כן, חכמים הקטנים שלנו. חכמים ולא מתפשרים. תודה תודה ענבל! ואני יכולה כרגע רק להצטרף לאיחול שלך, ולייחל לנו…

      כן, חכמים הקטנים שלנו. חכמים ולא מתפשרים.
      תודה תודה ענבל! ואני יכולה כרגע רק להצטרף לאיחול שלך, ולייחל לנו שנזכה במהרה בימינו לשכפל טיפולים מנצחים בלי יותר מדי ייסורים..

  4. Riki
    יפה

    יפה

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק