שמה את עצמי במרכז

ביקשו ממני לדבר בכנס על הנושא הכאוב של עבודה ואמהות וכיצד אני מתמודדת עם האתגר הלא פשוט הזה.
אתחיל בזה:
הגבוה עושה כביסה (כן, גם מקפל ושם בארון), עושה קניות, מוציא את הילדים לביה"ס אחרי ריצת הבוקר שלו.
חושבת שבשלב זה נשים יזרקו עלי משהו וישאלו אילו אתגרים נשארו, נכון?
מעבר לאתגרים הרגילים של לחיות עם פחות שעות שינה, להספיק יותר, להניק תינוק בן כמה שבועות בזמן שאני שרה שירי גמילה מחיתולים ליד האסלה עם הילד הבוגר, נוספת השאלה: אוקיי אמא, מה עם הקריירה?
עוד בזמן שהייתי בהריון עם הבן השלישי, החלטתי שזהו, אחרי הילד הזה יהיה תורי להיות בן-אדם. סוף סוף יגיע תורי להיות מי שאני אמורה להיות ואני דורשת מעצמי לשים את עצמי במרכז, לדאוג לעצמי, להתייחס לעצמי ולעשות מה שעצמי רוצה. הכל כמובן, בהנחה שיישאר לי זמן ו/או כוח אחרי שעצמי תטפל ותתייחס לילדים (גם לאלה שאינם מטפסים עלי כשהם רוצים משהו), לבעל, לבית, לחברים… וגם, צריך לחכות לפחות שנה עד שזה יהיה ריאלי להתחיל.
אז בזמן שהסתובב לי תינוק די חמוד וזרק אוכל על החלונות, הקמתי עסק יחד עם הגבוה. הוא מינה אותי למנכ"ל שזה ניצול נכון של משאבים בהתחשב בכך שברוב המקרים אני אומרת מה לעשות.
הזוחל נהג לטפס עלי בזמן שעבדתי. היו ימים בהם אחד הילדים (או יותר) היה חולה ואז הבנתי שהתכניות שלי נעצרות לכמה ימים. השעות המועטות שהיו זמינות לי לעבודה וליצירה התאדו לטובת ג'אגלינג.. שינויים בלוחות השידורים של הילדים, חופשות, חגים, סופי שבוע, שביתות וכיוצ"ב.

רק כשהזוחל הצעיר זרק כדורים בגן מיכל, התחילה סוג של שגרת עבודה 8-16:00. איך ציפיתי לשגרה המבורכת הזו. אבל בשנה הראשונה של קטנצ'יק בגן, חצי מהזמן הוא היה בבית, עם טמפרטורה משתנה ונזילות ממקורות שונים. כל כך הרבה פעמים התלבשתי יפה לפגישה והחלפתי חזרה לבגדי "אמא", הופכת ברגע מיזמית במירוץ נגד הזמן לאחות סיעודית שתפקידה הבלעדי הוא טובת החולה.
שלחתי את הגבוה לפגישות בלעדי, מתוך השלמה עם מה שאני רוצה לעשות, בשביל עצמי ובשביל החולה התורן. לא תמיד מצליחה להסתיר מבט של "מעדיפה לבוא עכשיו לפגישת עבודה במקום למדוד חום ולדאוג". ברור לי שאני לא רוצה שאף אחד יעשה את זה במקומי, אבל מותר לי להצטער שהוא חולה, מותר לי להצטער שהתכניות שלי השתבשו.
מעבר לאתגרים הנפוצים: "אמא, אמא, כל היום רק אמא" "אמא עובדת, לך לאבא" והלהיט התורן "אמא, אני רעב"… אני צריכה להתמודד עם השעה בה האזעקות מצלצלות בראש, גם כשאנחנו בחופשה. בשעה ארבע צריך לאסוף ילדים. אם אני ישנה (זה לא קורה), מחוסרת הכרה (גם לא קורה) או בפגישה (דווקא קורה) השעון הפנימי מפעיל סירנה ומירוץ נגד הזמן להספיק להגיע, לנצח את הפקקים הפתאומיים של השעה המדוברת. למדתי לומר בביטחון מבלי להרגיש שזה לא יעבור טוב, שאני לא יכולה להגיע לפגישות בארבע כי אני רוצה להיות עם הילדים שלי אחר הצהריים.
אז עדיין לגמרי תורי. תורי להיות מי שאני צריכה להיות, מי שאני רוצה להיות. כנראה שעוד רגע אדע או שאולי אני כבר יודעת ועצמי עדיין לא עדכנה?
אני אמא ויזמת. יש תקופות שאני יותר יזמת וקצת פחות אמא. יש תקופות שההיפך. שומרת לעצמי את הזכות להיות בכל רגע נתון מי שאני רוצה להיות, להישאר בבית ולקנח אפים ולתת תרופות נגד פנקת נפוצה כשצריך ולעבוד בחופשים ובחגים כשצריך.

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק