הברית – האירוע שהצית בי את האימהות

זו הייתה אחת ההחלטות המשמעותיות שהיינו צריכים לקבל עד הלידה, או לפחות מעט אחריה, למצוא רופא-מוהל. הרי בכל זאת ברית, מעבר לטקס הדתי והחשוב, היא ניתוח. הפרוצדורה הכואבת כל כך בעלת השפעה לאורך החיים, שלא בכדי דחינו את העניין לסוף. הפחד וההתרגשות מהמאורע, נתנו אותותיהם.

בני התחיל את חייו בפגיה, לא כי נולד לפני הזמן (טוב כמעט, שבוע 36+5) אלא כי היה לו קושי נשימתי, ולאחר מכן צהבת. מאמא שחלמה על ביות מלא והורות מחוברת, הפכתי לאמא טרייה, טרוטת עיניים, ומודאגת, שרצתה לתת לבנה זמן להסתגל לעולם.
החיים שלו התחילו עם כל כך הרבה כאב, דקירות, בדיקות גופניות, והמרחק ממני, רק לאחר שבוע אשפוז, שוחררנו הביתה. שנינו היינו צריכים את המנוחה, שותפים בכאב ובהלם מתחילת החיים המשותפים יחדיו, הקושי של שאיבות, הנקות, מחסור בשעות שינה ופחד, שכעת היצור הקטן והמתוק הזה, בידיים שלנו בלבד, ללא רופאים וליווי. כל אלה גרמו לנו לחרדה רבה, היינו צריכים להסתגל למצב ולכן דחינו את טקס הברית.
היום המיוחל הגיע, כל כך חששנו מפניו, בננו היה כה קטן ופגיע, ריחמתי עליו, רציתי לעטוף אותו שוב עם הרחם המגוננת, ששומרת ומעניקה לו את כל צרכיו, אבל החיים ממשיכים, הוא כבר בחוץ, ומועד הטקס נקבע.
וכך בקן הקטן והאינטימי שלנו, מוקפים במשפחה הקרובה, הבאנו את בננו במצוות אברהם אבינו. בהתחלה רציתי להתרחק, לחזור כשהכאב שלו ישכח, להגן על עצמי, הרי אנחנו כל כך נפרדים, אבל גם כל כך אחד, אבל איך יכולה אמא לעזוב את בנה? ברגע כה חשוב, שכל מה שהוא צריך זה אותה, להריח אותה, שתאחוז בידיו, לדעת, שהיא פה קרובה, שומרת עליו. הלוואי, והייתי יכולה לקחת כל כאב, דקירה, חתך ופרוצדורה שהוא נאלץ לעבור, תנו לי לכאוב! שמרו עליו, הוא רך נולד.

הטקס החל, שנינו בוכים, אני וגיל הקטן שלי, מחוברים גם בכאב. ביקשתי שיעבור מהר, שישכח, אחזתי בידיו הקטנות והעדינות בבטחה, מכוונת אותו אלי, בוכה איתו, מבולבלת, נסערת, מרגישה כבולה.
כאשר הסרתי את החיתול מגיל שלי הרופא-מוהל הופתע עד מאוד. בני סבל מתפרחת חיתולים, שהגיעה למצב של סימני אדמומיות ברורים על העור, הרופא-מוהל אמר, תמרחו לו בפנטן פלוס על הגלד ועל הישבן תמרחו בפנטן משחה לתפרחת חיתולים – זה יקל עליו ויסייע בריפוי מהיר של האזור.
הטקס תם, אחזתי בו חזק, ולא הרפיתי, הנקתי באהבה אין קץ, שהחלב ירפא את גופו הקטן, בערב הוא היה חלשלוש ומסכן, היינו דבוקים.


למחרת יום חדש, הסרנו את התחבושות, ומרחנו את המשחה. זכרתי גם את הנחיית הרופא, "תמרחי לו בפנטן משחה לתפרחת חיתולים על הישבן". הפצעים הגלידו, וכך גם התפרחת.
בין כל סערת הרגשות ואחרי שהרשיתי לעצמי להירגע קצת ולהרגיע את הבייבי שלי, שמחתי לגלות שהפיתרון של בפנטן עמד לצידי.

מאז עברו ימים רבים, שנינו כבר שני עולמות נפרדים, חיים ביחד, אחת ליד השני. יודעת שיהיו עוד אירועים כואבים בימיו של גיל שלי, ויותר מכך יודעת שתמיד יש לו אותי, לשמור, להגן ולחלוק בשמחה ובכאב.

אודות הילה שינזי צור

בת 35, פרילנסרית בתחום התוכן וההדרכה (כתיבת מדריכים למשתמש). אמא לגיל, נשואה לשאול ומתגוררת ברמת גן

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק