לומדת להיות לבד. לומדת להנות.

כל מה שחברה שלי רוצה זה להיות נשואה. היא מציירת על שולי מוספים של שבת את שמלת הכלולות שתלבש באירוע המרגש, היא מפנטזת על טרילוגיית ה`בית+כלב+גדר לבן`, והיא מדברת בלי הפסקה על בעלה לעתיד, זה שהיא עדיין לא הכירה, ועל תכונותיו העילאיות. כשאני שואלת אותה בשביל מה זה טוב, היא עונה לי שהיא זקוקה לאהבה בחייה. אני מנסה להסביר לה שכתובה היא לא תעודת ערבות לאהבה נצחית, ושבדיוק כמו שהאהבה נגמרה לה בעשרות מערכות היחסים שהיא ניהלה ב 8 השנים האחרונות, גם אהבה חוקית אינה חסינה לסופניות, אבל היא מתעלמת ממני במודע, או שלא במודע, כי היא כל כך שקועה באילוזיה שהיא גם ככה חצי קטטונית. ומי אני שאנפץ לה את האילוזיה.

אני יושבת על הספה בדירת הקרקע התל אביבית שלה, קרני שמש חמות חודרות מבעד לתריסים, והריח של צואת הכלבים שכמעט דרכתי עליה בכניסה לבניין מצליח לפלוש לתוך הסלון הקטן אם כי מעוצב בשיק של עניים. צלילים של לני קרביץ יורדים עלינו מהדירה למעלה, וקולות המהומה של אלנבי מהולים באובך התל אביבי, כמעט ובולעים את החמצן בחדר. ובכל זאת, יש מן תחושה של רוגע, הרבה יותר שלווה מהנוף הפרברי של חלון ביתי. אני קמה מהספה וניגשת לראי הענק שנשען על קיר צבוע כתום מישמש.
"תראי איך שמנתי", אני אומרת בייאוש, מציצה על ישבני שכאילו קיבל חיים משלו והחליט לקחת על עצמו את פרויקט המלחמה באנורקסיה.

"לא שמנת", אומרת לי חברתי ששוקלת 44 קילו אחרי ארוחת שחיתות. "התעגלת. את אמא. זאת התעגלות של הריונות. אני מקנאה בהתעגלות הזאת שלך".
אני כמעט שאומרת לה תודה על שהיא חברה כל כך טובה שהיא מוכנה לשקר בשבילי, עד שהיא מוסיפה "חוץ מזה, עכשיו שאת גרושה, בטח תיקחי את עצמך בידיים".

מאז שהתגרשתי למדתי לצחוק מהערות כאלה. בהתחלה הייתי נעלבת, אחר כך מתעצבנת, אך בשלב מסוים פיתחתי כישורי התעלמות של שומר בארמון בקינגהאם. אחרי אינספור משפטי פרגון דמיקולו כמו `עכשיו שאת גרושה, את צריכה לחשוב פעמיים לפני שאת קונה ג`ינס ב-700 ₪` ו- `עכשיו שאת גרושה, הרגליים שלך צריכות להיות מגולחות תמידית, שלא לדבר על שפם ושחי`, למדתי לצחוק מהאבסורד. בכלל, אני מרגישה שאני עוברת סוג של תהליך למידה.

עכשיו שאני גרושה, אני לומדת את הלבד. לא להנות ממנו, אלא לחיות איתו בשלום, מבלי לפתוח איתו בעימות חזיתי. נכון שכמות החברים שיש לי, והאנשים מסביבי, יכולה הייתה למלא את הטיטניק, אבל זה לא אותו דבר. אני אשה של ביחד שלומדת להיות לבד.

עכשיו שאני גרושה, אני לומדת להיות ממוקדת. לכוון את הפוקוס למטרה הנכונה, שמשתנה בהתאם לסיטואציה ולמצב הצבירה. אני גם לומדת להיות יותר מרוכזת, מבלי לאפשר למחשבות שלי לאבד כיוון בדרך אל היעד, כתוצאה מבלבול וחוסר וודאות מתעתע. דברים מקבלים פרופורציות בריאות יותר, נכונות יותר, סדרי העדיפויות שלי תקינים.
עכשיו שאני גרושה, אני לומדת שאני שייכת לז`אנר. יש ברים של גרושות, חולצות של גרושות, אפילו לק של גרושות. יש לי חבר טוב שטוען שלהיות גרושה זה כמו להתהלך עם שלט `פנויה להובלות` על המצח. חבר אחר טוען שלגרושות יש רק משימה אחת בחיים, וזה למצוא בן זוג שיממן אותה כדי שהיא תוכל לשוב לחיות ברמת החיים אליה התרגלה לפני שהתגרשה. ודווקא חבר נשוי חושב שגרושות הן הכי אחי. הן זמינות, אין להן דרישות, ותמורת כמה מילים עטופות בצק סוכר, הן נותנות שירות עם חיוך. מקסימום תמורה בעד מינימום השקעה. לאוהבי הז`אנר בלבד, כמובן.

עכשיו כשאני גרושה, אני לומדת לחשוב גם עליי. בתוך האנדרלמוסיה של השגרה והמירוץ של החיים, אני מוצאת זמן מוקצב שהוא רק שלי. לפעמים בגלי צונאמי שמעיפים אותי לקיבינמט של אנרגיות מטורפות, לפעמים בטפטופים קטנים, שמעניקים לי רגעי קסם של שלווה. אני לומדת לנצל את הזמן הזה לטובתי, לחמוד אותו, ולעיתים לחלוק אותו עם אחרים יקרים לי. בזכותו, אני חברה יותר טובה, אמא יותר טובה, ו'אני' טובה יותר בהרבה.

עכשיו שאני גרושה, אני לומדת לנשום סדיר.
אני מביטה סביבי על אותה דירה תל אביבית, שבימים יציבים יותר, קינאתי בה והרגשתי בה הכי משוחררת בעולם, כמעט רווקה. ואני מסתכלת על חברתי, ה`כלה המיוחלת`, ולא יכולה שלא לתהות, אם האגדה שהיא רוצה בה כל כך, תוביל אותה אל החלום הבורגני האוטופי, או הישר אל מדרגות הרבנות. אין דבר שהייתי רוצה לאחל לה יותר מאשר את ה`סוף הטוב`, כיאה לכל אגדה קלאסית, אבל החיים, שגם הם עברו סוג של תהליך למידה עם הזמן, מוכיחים אחרת. ועל כך אני מאחלת לה שתמצא את האיזון הנכון שיעשה אותה מאושרת. שתדע לבחור נכון, ולא להיכנע לפשרות כתוצאה מתכתיבי חברה ושעונים ביולוגיים. שתדע לצחוק על העולם אבל לא על עצמה. שתבגוד בהחלטות שלה, אבל שתישאר נאמנה לנפש שלה. שתתגעגע, אבל שלא תרגיש כמיהה. ואם היא תצא מזה עם קווי מתיחה בבטן וריח תמידי של גרבר אפונה, זאת לא תהיה סיבה לצאת לקרב. כי כל עוד שזה לא ייגמר בגירושין, היא כבר מובילה במערכה.

אודות שירעד שליט

אמא ל-3 ילדים, בנזוג ועסק עצמאי אחד. תושבת הוד השרון, מעצבת גרפית במקצוע וסינדרלה במהות, שמצאה את הנסיך שלה בפרק ב' (של החיים, לא של האגדה). מאמינה שמוסיקה אינה תחביב אלה דרך חיים ושאין דבר כזה ילד מכוער, יש קוף יפה. ניתן לכנות אותי אמא אינטנסיבית, אך אני מעדיפה לקרוא לחיבור ביני לבין יורשי העצר, אהבה ממבט ראשון.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק