שקרים של הריון

אני חייבת להתחיל בוידוי קטן- כל פעם שאני שומעת נשים בהריון מתלוננות, אני מגחכת לעצמי.
אולי זה בגלל שכבר הספקתי לשכוח מה זה להיות בהריון. אולי בגלל שאין להן בכלל מושג עוד מה מחכה להן. אולי כי אני שמחה שאני כבר לא שם .
אז החלטתי לכתוב לך מכתב, לבחורה שנמצאת עכשיו בהריון ראשון.
אני מסתכלת עלייך, עם העיניים הנוצצות והחיוך הגדול שלך וחושבת לעצמי איך עוד מעט אלו יהיו עיניים נפוחות מעייפות וחיוך של זומבי.
זו חוויה אדירה להפוך לאמא, משהו שבאמת אי אפשר לתאר אותו. וגם אם אפשר היה, את לעולם לא תביני עד שזה יקרה לך. אני יכולה לשבת פה ולכתוב שורות שלמות על לילות ללא שינה, גזים מעיקים, צרחות של עייפות, דמעות של תסכול (שלך ושל תינוקך), אבל אני יודעת שזה לא ישנה לך. כי גם את, כמו כל אשה שנמצאת בהריון ראשון, יושבת, מלטפת את הבטן התופחת, וחושבת "שטויות. כמה קשה זה באמת יכול להיות?".
אז תני לי לספר לך סוד לא-קטן..

כל מי שאי פעם אמרה לך שלילד שלה לא היו גזים, ושהוא אף פעם לא צרח, ושהוא תמיד ישן טוב בלילה ושהיא לא מבינה על מה כולן מדברות כי לה היה קל וכיף כל הזמן…משקרת .
נכון, לא לכל התינוקות יש גזים, וישנם לא מעט תינוקות שבהחלט ישנים לילות שלמים, אבל בסופו של דבר כל תינוק בוכה (מסיבה כזאת או אחרת) ולכל אמא יש ימים שהיא נראית כמו אחרי מלחמה, מרגישה כמו סמרטוט ריצפה, ופשוט רוצה לקום ולצעוק "אוקיי, דיי! אני מתפטרת! מי לוקח את הילד שלי?" .
אבל אל תדאגי, שוכחים הכל. מעודד? לא. הקטנצ'יק שלי כבר בן חמישה וחצי חודשים ואני כבר בקושי זוכרת את הימים הראשונים. את הצרחות של הגזים. את התקף החרדה שתקף אותי ככה פתאום, שבוע אחרי הלידה ואיך ברחתי לחמותי בפאניקה. או איך שהייתי יושבת, בוהה בתינוק הזה ומחכה שההורים "האמיתיים" שלו יבואו לקחת אותו הביתה.
כמובן זה לא קרה, כי אנחנו ההורים האמיתיים שלו.
אני מודה באשמה שפשוט לא הצלחתי להתחבר אליו בימים הראשונים.
הרגשתי שהוא של מישהו אחר. לא הצלחתי לעכל את מה שקורה כאן ואת איך שברגע אחד הפכתי לאמא. אבל מה, ברגע שעיכלתי את הכל והתאפסתי על עצמי, הבנתי שאימהות זה משהו מדהים.

אני זוכרת את אותו הרגע שבאמת הבנתי את הקסם בלהיות אמא. אותו הרגע כאשר הקטנצ'יק צרח ולא רצה אף אחד, רק אותי, וכשלקחתי אותו בזרועותיי הוא נרגע כאילו כלום לא קרה. הכוח הזה בלהיות היחידה שמסוגלת להרגיע את היצור הקטן הזה. האהבה העצומה הזאת שיש לך אליו ולו אלייך. הצורך הזה בלחבק ולהיות אחד עם השני, זה יותר חזק מכל דבר אחר שאי פעם תרגישי.
יצור קטן וחסר ישע שצריך רק אותך. לא את אבא שלו, לא את סבתא שלו, לא את דודה שלו. הם לא מעניינים אותו בכלל. הוא צריך את החום והאהבה של אמא, ואת תראי איזה אמון אדיר זה יבנה ביניכם.
הקשר שאת מרגישה אליו עכשיו זה עוד כלום. החיוכים שהוא יתן לך ימיסו את ליבך. הפליטות שלו יהיו בריחות יותר מפתים מהספריי גוף של "ללין". כשהוא יתפוס לך חזק בשיערות (כי ככה הוא בעצם מחבק) את תביני שזה הרגע שחלמת עליו כל השנים כשעוד היית אשה רווקה. הדמעות שלו יהיו יותר קורעות לב מכל דמעה שאי פעם הזלת בגלל גבר ששבר את ליבך. הכל יתגמד אל מול החיים החדשים. הכל פתאום יהיה טהור. הכל יהיה תמים. הכל יהיה מושלם.
חכי חכי, את עוד תביני על מה אני מדברת. כרגע זה נראה כמו חלום רחוק אבל זה יגיע יותר מהר ממה שאת חושבת. אבל כרגע את עדיין רק בהריון. תהני מהגוף שלך שמשתנה, תהיי גאה וחזקה ותבלי כמה שיותר, למרות הבחילות ולמרות העייפות, כי גם את זה בסוף תשכחי. וכל יום קשה שיש לך עכשיו יראה כמו יום קל ברגע שתהפכי להיות אמא טרייה.

אודות מיכל רוזן שוורץ

בלוגרית ואמא טרייה. פעם ניו יורקרית רווקה, היום נשואה וגרה במושב. בתוך חיפוש עצמי בזמן ההריון מצאתי את עצמי רושמת בלוג אישי (parenting disco) על ההריון והורות. רק בתחילת דרכי כאמא ובלוגרית, אבל בפעם הראשונה מרגישה שמצאתי את מקומי.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. כתבת מקסים

    כתבת מקסים

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק