תחילתה של תקופה אחרת

רגע לפני שיצאתי לעבודה והיא ללימודים היא ביקשה ממני שאקלע לה צמה.
הפעם האחרונה שקלעתי לה צמה הייתה איפשהוא בתקופת בית הספר, לפני שיעור ספורט בכיתה ט' או י'.
ואז, הבוקר, היא עמדה מול המראה, יפיפייה בת עשרים וקצת, אני מאחוריה קולעת והידיים מתאמצות לגובה.
מתי גבהת ככה? שאלתי (בלב).
הזמן עובר ממש מהר והתקופה של אחרי פסח והחגים מרגישה כמו יום שלישי של השנה כולה, כמו סיכום אמצע כזה. תכף ל"ג בעומר, אחר כך שבועות והקיץ הלוהט ימתין קצת בצד, עד שישתלט כולו על היום יום שלנו.
בשלושה חודשים היא הספיקה להשתחרר מהצבא, להתחיל ללמוד, להתחיל עבודה מועדפת, להמשיך ללמוד, להפסיק לעבוד בעבודה המועדפת (טוב לא סתם קוראים לה עבודה מועדפת, כולנו מעדיפים שמישהו אחר יעדיף אותה אבל לא אנחנו..), לקחת קצת חופש ולהחליט שעכשיו לא מחליטים.
עכשיו נחים קצת. וזה מותר.
הוא תכף מסיים י"ב, שנה שלמה היה עסוק בללמוד למבחנים ומיונים לצבא ומיונים לשנת שירות ושוב מיונים לצבא, והפעם לעתודה ושוב מיונים.
הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, אז אף אחד לא ישכנע אותו שלא שולחים לכולם מיונים לטיס ושאם שלחו לו זה רק כי הוא נבחר בגלל היכולות שלו.

פתאום אני מתחילה להרגיש את העצב, מתחילה להרגיש את הבדידות של הסיום הזה. סיומה של תקופה. תקופה ארוכה שנמתחה על פני שמונה עשרה שנים מרגע שהוא נולד והפכנו למשפחה של אבא אמא ושני ילדים.
זו הייתה תקופה מיוחדת במינה, אשר ברגעי השיא איפשהו באמצע הלחץ המטורף של גילאי השלושים שלנו, נדמה היה שלא תסתיים. זמן חיים שבישר על התפתחות וגדילה שלנו לצידם ושלהם לצידנו, התפתחות ממהרת שמתקדמת ולא עוצרת בשום תמרור. הרגעים שכבר לא מצלמים הם הרגעים האלה, שמבינים שמשהו הסתיים, נשאר מאחור, ועכשיו מתחילה תקופה חדשה. תקופה של מעבר, של חוויות חיים חדשות ושל צמתים והחלטות, תקופה אחרת.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות