הן צריכות להיאבק לבד

שבת, 08:30 בבוקר. 30 משפחות טרוטות עיניים מתקבצות בגינה בדרכן לטיול גיבוש של הגן. גם אנחנו שם. זו השנה הראשונה שלנו בגן עיריה עם הפיצית, השנה הראשונה שלה בגן עיריה, מוקפת ילדים זרים, אנחנו מוקפים הורים זרים. נראה שהיא מתחברת בקלות יחסית, גם אנחנו בסדר, ידידותיים לסביבה. מתחילים לטייל והיא לא כל כך מוצאת את עצמה בין החברים כי החברה הכי טובה לא הגיעה היום, התמודדויות כאלו של 'הנערה החדשה בשכונה'- יש חברים, אבל נראה שכולם מכירים כבר שנים ורק היא קצת זרה. היא נאבקת למקם את עצמה ונראה שהכל בסדר, רוב הזמן, ויש חברות, אבל זה לא פשוט, זה אף פעם לא פשוט להיות הילד החדש. אני רואה את הזרות שלה והלב נחמץ, שומעת את כולם מסביב מסבירים שככה זה ילדים, שהם מתחברים בקלות, שמהר מאוד היא לא תהיה החדשה ובכל זאת ללב הרי יש מסלולים משלו והיגיון משלו והוא מושך אליהם ופותח פצעים על הדרך, פצעי עבר שחשבתי שהגלידו, פצעים פנימיים שלא היה להם קיום ממשי אלא ניזונו מהדמיון שלי, מהחששות ומהחרדות. והנה הם עוברים הלאה, לדור הבא שלי. הן לא חוששת, אבל אני? אני אמא. אני לוקחת את החששות שלי, מוסיפה עליהן את החששות שלי עבורן, מכפילה בעשרים ויוצאת לדרך.

ומה אם לא יאהבו אותן? אבל איך אפשר? אולי זה אפשרי, אני לא יודעת. מה אם לא יאהבו אותן ואני הבאתי אותן לעולם הזה שבו יש 'אין אהבה' ויש אפילו תיעוב וחוסר חיבה. הן נפלאות, אני רואה את הנפלאות שלהן בכל רגע נתון, גם ברגעים שבהם אני זועקת לאלוהי השלווה שיעזור לי לקבל את הריבים והעקשנות והבכי, גם ברגעים כאלה, אפילו ברגעים כאלה אני רואה את הנפלאות שלהן, אבל אחרים? מה עם אחרים שלא רואים את הנפלאות שלהן כברירת מחדל?

רוצה שיהיו מאושרות, אבל האם אושר בהכרח תלוי באהבה שתזרום אליהן? כך התרגלתי לראות את העולם, הקיימות שלי נמדדה במשך שנים בכמות האהבה שקיבלתי, כמה מטופש. שנים של מלחמות עצמיות ובסופן קבלה והשלמה עם מי שאני ומה שאני והנה, כמו טירונית בצבא החיים אני מוצאת את עצמי נשאבת לאותן חרדות, לאותן השוואות ואותן מדידות, אלא שהפעם לא אני במרכז אלא שתיהן, בנותיי. רוצה נורא שיאהבו אותן, אבל למה? הרי לא רוצה שיישאבו למערבולת המטורפת של אהבה עצמית התלויה באחר, למערבולת הפקפוק העצמי, לבחינת העצמי אל מול האחר ובכל זאת לא מוכנה לקבל את המחשבה שהן יצטרכו להיאבק על אהבה וקבלה של אחרים אותן.
מסתכלת עליהן ויודעת שהן צריכות להיאבק לבד, הן צריכות להלחם את המלחמות שלהן, אני לא נחוצה בתהליך הזה, לא יכולה לעבור אותו במקומן. נורא רוצה לחסוך מהן אותו, אבל יודעת שזה מאבק אבוד ומיותר. יש להן דרך לעשות. לקטנטונת שנכנסה לבדה לעולם זר יש את הכוחות להתמודד איתו ואני צריכה לקחת צעד אחורה ולתמוך בה, רק לתמוך. נו, להיות אמא.

אודות מאיה רענן

אמא של יובל ואלה, נשואה לשי. כותבת וקוראת בכל רגע פנוי. חולמת על שלווה ורוגע, חלום שלא מצליחה לממש. מקדשת את הפשטות.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

4 תגובות

  1. דגנית
    אוהבת את הבלוג שלך

    אוהבת את הבלוג שלך

  2. חני שושן
    אני חושבת שהמסר שלך יותר חזק מהכל. כתבת מקסים

    אני חושבת שהמסר שלך יותר חזק מהכל. כתבת מקסים

  3. אורלי רות
    לא השארת בי אוויר. מרגישה ככה כבר שנים כאשת איש חיל האוויר אנחנו עוברים מבסיס לבסיס והמעבר לא קל אף…

    לא השארת בי אוויר. מרגישה ככה כבר שנים כאשת איש חיל האוויר אנחנו עוברים מבסיס לבסיס והמעבר לא קל אף פעם. תמשיכי לכתוב

  4. אפרת
    פוסט חזק. אהבתי

    פוסט חזק. אהבתי

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק