אופס טעיתי: 6 טעויות נפוצות שהורים עושים

הפוסט שלפנינו לא מגיע מנקודה שיפוטית, אלא מתוך רצון להביא למודעות טעויות שאנו כהורים עושים וחוזרים ועושים, ובינתיים בעקבות כך ילדינו מקבעים התנהגויות ומשכפלים מצבים.
החדשות הטובות הן שאפשר וחשוב לנסות לשנות, לתקן ולשפר בכל זמן נתון. החדשות היותר טובות הן שלמידה בגילאים הצעירים מתקיימת אצל ילדים אחרי שתיים שלוש חוויות (לצערנו, בין אם הן חיוביות ובין אם הן שליליות).

הטעות הראשונה כוללת בתוכה את ההגדרות של צורך אמיתי, פינוק וחסות יתר.
צורך – הוא כל דבר שאנחנו (במקרה הזה – ילדינו), זקוקים לו. מקובל לראות צרכים כתופעה אוניברסלית. כלומר, כל בני האדם חולקים את אותם צרכים. צרכים שונים מופיעים אצל אנשים שונים בזמנים שונים ובעוצמות שונות.
פינוק – וכאן אני מתכוונת לפינוק "שלילי", כאשר אנו נותנים לילד שירותי יתר, הגנת יתר ועושים עבורו מה שהוא יכול לעשות בעצמו. לדוגמא: כשאנחנו בזמן משחק עם ילדנו והוא בונה מגדל בקוביות, בשלב מסוים המגדל נופל ואנחנו מיד פונים להקים אותו מחדש בלי לחכות לראות מה הילד יעשה ועל מנת למנוע את תסכולו של היתר, התמודדות עם בכי של הילד ובעצם מונעים ממנו את ההתמודדות עם אכזבות והתמודדות עם תסכולים.
חסות יתר – הוא ניסיון להגן על הילד מפני כל קושי, כל מצוקה, כל אמת קשה ולא נוחה. ואני לא רוצה להראות קיצונית פה, ניתן לעשות מדי פעם עבור הילד, אבל לדעת שגם הוא מסוגל ולא לתת לא להבין שזה ברור מאליו שאנחנו נעשה במקומו.
בכלל, רוצה להבהיר כי בכל התנהגות שלנו צריך להיות דיאלוג פנימי שלנו עם עצמינו איפה המצב פוגש אותי, מה מתאים לי שיקרה עכשיו ומה לא מתאים לי.
אז מה בעצם הפתרון?
לברר עם עצמי האם זה פינוק/צורך/חסות יתר. האם אני מנסה לפצות את הילד שלי אולי כי אני עובד/ת שעות רבות במהלך היום ולא מספיק/ה לראות אותו? אולי אני באמת מפחד/ת להתמודד עם בכי/אכזבה/תסכול של הילד? לפתח דיאלוג פנימי שלי עם עצמי על מה הסיבה לפינוק/ לחסות יתר. כי תחושת הפיצוי היא שלנו, היא הצורך להשתיק את רגשות האשם שלנו. חשוב מאוד להבין מה ההשלכות של פינוק / חסות יתר, הן יכולות להיות מאוד בעייתיות בהתפתחות האישיות של ילדינו.

טעות שנייה מתקשרת לנושא הגבולות הנפוץ. וכאן חשוב לי להבהיר כי ברגע שהגבולות יהיו ברורים לנו ההורים, הם יהיו ברורים לילד.
ואני אשתמש פה בדוגמא שילד רץ לכיוון הכביש – מדוע ברור לנו שנעצור אותו ומדוע לילד ברור שאסור לרוץ לכביש? לעומת מדוע כשאנחנו רוצים לעלות הביתה אחרי בילוי בגינה, מתחילים משא ומתן ומאבקים?
והסיבה לכך היא שברגע שהגבול ברור לנו הורים – קל לנו יותר ללמדו, להסבירו ולפעול שהוא יתקיים. גם לילד במקרה הזה ברור מה רוצים ממנו והמה רוצים ממנו הוא עקבי לחלוטין, קבוע, לא משתנה. בעוד שכשאנחנו רוצים לעלות הביתה ואנחנו לא נחושים עם עצמינו, לא סגורים על זה, הילד מזהה שכאן כל פעם ישנה התרחשות אחרת ופה יש חלון הזדמנויות מבחינתו להיכנס למשא ומתן/ מאבק כח.
כלומר שהפתרון היחיד כאן הוא שהגבולות קודם כל יהיו ברורים לנו הורים. ברורים עקביים ולא משתנים מסיטואציה לסיטואציה ומזמן לזמן.

טעות שלישית מתייחסת לסמכות ההורית או יותר נכון ללאן נעלמה הסמכות ההורית? מי בעצם ההורה ומי הילד?
ופה אני לא מתכוונת לכך שהילד צריך לפעול מתוך פחד מההורה אלא מתוך הבנה מיהו ההורה, שההורה הוא הקול הסמכותי ולסמוך עליו ( על ההורה ) שהוא יעשה את המעשים ויקבל את ההחלטות לטובתו.

כששואלים אותי במקרה הזה מה הפתרון? אני תמיד אומרת שאחרי שלמדנו לפתח דיאלוג פנימי שלנו עם עצמינו אנחנו יכולים להתחיל ולשוחח עם יני תמיד אומרת שאחרי שלמדנו לפתח דיאלוג פנימי שלנו עם עצמינו אנחנו יכולים להתחיל ולשוחח עם ילדינו. ותוך כד שיחה להכין אותם לפעולה, להסביר להם מה הולך להיות, ילדים אוהבים וצריכים לדעת מה הולך להיות. לעשות איתם תיאום ציפיות, הולכים לסופר מותר לקנות ממתק אחד, שניים כמה שרוצים אבל שהכל יהיה ידוע ומובן מראש.

טעות רביעית היא ריבוי המילה לא! הרבה פעמים אנחנו נמצאים בסיטואציה אחרי סיטואציה שבה אנחנו אומרים לא אחרי לא אחרי לא. במקרים כאלה כדאי למצוא ולהציע משהו שכן מותר לעשות אותו. פסיכולוגית, ילד ששומע כל הזמן לא נמצא בסטרס ויכול להביא אותו למצב שברגע שישמע את המילה לא יקפא, יתנהג בצורה לא טבעית עבורו.

טעות נוספת היא שקל לנו מאוד לכעוס, גם אם אנחנו לא חושבים על זה, לא מתכוונים לזה – קל לנו מאוד לכעוס! צריך להבין ולזכור שכעס= יחס, אמנם יחס שלילי, אבל בהחלט י= יחס, אמנם יחס שלילי, אבל בהחלט יחס. הרבה פעמים אנחנו ניתקל בהתנהגות לא רצויה של ילדינו כשהמטרה היחידה שלהם היא לקבל מאיתנו תשומת לב, לקבל יחס, אם עשו משהו שהם יודעים שאסור, שהוא לא בסדר הם יעשו אותו על מנת לקבל יחס. גם אם הגבנו בכעס, מבחינת הילד הוא קיבל את מה שהוא רצה הוא קיבל כעס, קיבל יחס, אמנם יחס שלילי אבל יחס.
פה אני אוהבת לתת את הדוגמא שילד בתהליך של גמילה, עושה את צרכיו על השטיח, כשאני שואלת את ההורה "ואיך הגבת?" בדר"כ התשובה שאני מקבלת היא: "מה זאת אומרת ? כעסתי עליו! הוא יודע שאסור לעשות על השטיח!" זה נכון, הוא יודע, אבל אם המטרה שלו הייתה להשיג תשומת לב, לקבל יחס, הוא את שלו קיבל, הוא הצליח, מבחינתו –הוא ניצח. לעומת זאת אם היינו בשיא המונוטוניות אומרים לו שלא נורא אנחנו בטוחים שהוא לא התכוון, נותנים לו יד , מחליפים לו בגדים ומנקים את מה שעשה ללא תגובה הוא יראה שהוא לא הצליח להפעיל, הוא לא קיבל את היחס שאותו הוא רצה, ברב המקרים, יכול להיות שינסה שוב עוד כמה פעמים אבל אם כל הזמן בצורה עקבית יתקל באותה התגובה מצידינו הוא יפסיק את אותה ההתנהגות.

טעות אחרונה שאני רוצה להעלות היא הנטייה שלנו לשייך את ההתנהגויות ואת האופי של הילד, למי הוא דומה לאמא או לאבא? ובדרך כלל לשייך את ההתנהגויות שאנחנו פחות אוהבים להידמות לבן הזוג השני. ילד הוא ילד הוא אינדיבידואל בפני עצמו והוא לא חייב להיות דומה לאף אחד מבני הזוג. כמו כן טעות היא ההשוואה בין אחים. הרבה פעמים שאני מלווה משפחות אני נתקלת בתגובה : "הגדול/ה שלי לא היה כזה", "הוא /היא היה/תה רגועה,טובה וכ"ו. צריך לזכור כל ילד הוא בפני עצמו ומן הסתם כל ילד הוא אחד! יחיד! ומיוחד!
ולסיום, רוצה לומר שבכל זאת אנחנו רק בני אדם וקיבלנו את תפקיד חיינו בלי שום חוברת הפעלה. וזה שנתן לנו את המתנה הכי יפה בחיים להביא ילדים, נתן לנו גם דבר קטן שנקרא מצפון שהרבה פעמים מקלקל לנו ומשבש לנו את היכולת לנהוג כפי שאנחנו אמורים לנהוג.
קחו לכם את הזכות להיות לא מושלמים, אבל כדאי וחשוב להיות מודעים לטעויות קטנות שאנחנו עושים שאם לא נעשה אותם, נכניס הרבה שיפור לחיים.
ואם קשה, ואם אתם רוצים להתייעץ, לשמוע, להשמיע, אני מחכה לכם

הכותבת היא מעיין עטיה- הדרכת הורים וייעוץ שינה.
קליק לאתר

אודות טוב שתדעי

טוב שתדעי הוא מדור הצרכנות והפנאי של מגזין אמא של. טיפים, עצות, המלצות, ידע ובעיקר "מה חדש בשוק". התכנים מופקים ע"י מערכת האתר ונכתבים ע"י צוותים מקצועיים מתוך החברות והגופים המובילים בישראל.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק