האהבה שהגדירה ובנתה אותי מחדש

בפתח התינוקייה ניצב לוח מתכת עם אותיות בצבע זהב ועליו כתובים מערכת השעות והזמנים, מתי יש ביקור רופאים ובאיזה שעות, מתי התינוקייה פתוחה, מתי פתוח לביקורים, מתי אפשר להוציא את התינוקות לחדרים ומתי צריך להחזיר, מתי אפשר להניק בחדר הנקה, מתי סגור, טלפונים חשובים, שעות ביקורים לאורחים ואני.
אני זוכרת שהבטן שלי ואני עמדנו מול הלוח הזה של המתכת ובהינו בו. בהתחלה בהשתוממות כמו ילדה שמגלה עולם חדש, אחר כך בחיוך על העולם המיוחד הזה, לאחר מכן בבדיקת כל החוקים וגזילת החופש ובסוף בהשלמה, כי זה מה שביקשתי לעצמי פחות או יותר וככה בעצם, חוץ מהחוקיות הקשוחה הזו, בחרתי להיות אמא.
כשאריאל שלי באה לעולם היא הרכיבה אותי מחדש בעצם. היא הגדירה אותי מחדש ובנתה מחדש אותי ואת כל מערכות הזמנים שהכרתי עד אז, מהפשוטות ביותר כמו לקום בבוקר ולשטוף פנים ועד למתקדמות יותר כמו לשתות קפה רותח ולבהות בטלוויזיה.
עבורי זמן היה המרכיב הכי חשוב אבל גם הבעייתי ביותר. יש את הזמן שבו העולם מתנהל ויש את הזמן שהיה של נוגה. בגלל זה בהודו הסתדרתי מצוין, אז בחיים הקודמים. הבנתי אותם מהבטן. שיש להם את הזמן שלהם שלא מוכתב על ידי מחוגים או ספרות דיגיטליות כי זה משהו מבפנים.

כשאריאל באה לעולם במלוא הדרה היא נתנה לי מתנה, היא העניקה לי את עצמה יחד עם שעון זהב גדול שמחובר עם שרשרת, כמו זה שיש לשפן מעליסה בארץ הפלאות. שעון של שפן שרץ כל הזמן ומנסה להספיק הכל. וכך היא בנתה אותי מחדש לחלוטין.

בהתחלה השעון הזה היה ענקי. לא ידעתי בתקופה הראשונה להכיל אותו. פחדתי שאני אשכח משהו. להניק כל שלוש שעות, להחליף שישה חיתולים עם שתן, להחליף לפחות חיתול אחד לא עם שתן, להחליט איזה תמ"ל מתאים לה לתקופה שאחרי ההנקה, לספור כמה שעות היא ישנה וכמה קילוגרם אני צריכה להוריד, כמה קילוגרמים היא צריכה לעלות, לספור את הדקות שיש לי לנוח, לקבוע תור לטיפת חלב, ללכת בזמן לטיפת חלב, להלביש אותה נכון כשיוצאים לטייל בחוץ, לספור את השעות של בכי מהגזים. המון מספרים ומשימות.
כל מה שלא הגדיר אותי עד אז. שלא היה המהות שלי.
אני ומספרים? אני ומבול של משימות?
לא קשור.
מה הקשר שלי עכשיו למרכיבים אנליטיים של טבלאות עם פיפי וקקי ועלייה במשקל, וההבדלים בין סוכר לבן שמזיק לתינוקות לבין לקטוז, שהוא מסתבר הסוכר טוב שמצאתי שיש במטרנה והוא חיוני לגדילה ולהתפתחות, ובאיזה גיל לשלוח אותה לפעוטון ואיזה צעצועי התפתחות יעודדו לה את המיומנויות שצריך.. ורגע… איך מנהלים את כל המשימות האלו שנולדו יחד עם הילדה הזאת? אה, ויש את העניין הזה שנקרא חינוך וערכים.
אבל עם הזמן גיליתי שאפשר לנשום ודברים מסתדרים. התקופה הראשונה עברה, אני גלשתי אל החיים החדשים, עם האחריות המבורכת שהם הביאו איתם.
גיליתי שלא משנה איפה את נמצאת, בין אם זה במרחב הפרטי שלך ובין אם זה בניו יורק, ישראל או הודו (של החיים הקודמים שלי), השמש תמיד זורחת במזרח ושוקעת במערב. ככה זה, יש חוקיות. ועם החוקיות גם הזמן מתקדם והדקות חולפות וככה השעון הענק שהיה בהתחלה יותר גדול ממני הלך והצטמצם די מהר ונטמע בתוכי, הפך לגמרי למה שמגדיר אותי. כמו הריח המתוק של אריאל והאהבה העצומה שלי אליה.

הבנתי שהשעון בפתח התינוקייה ימשיך להיות שם כי זה התפקיד שלו, וכמוהו גם לי יש את התפקיד שלי, והוא בנוי מסבלנות, רצון, אחריות, ועוד מלא סבלנות. וזה בסדר, כמו שהשמש שוקעת במערב וזורחת במזרח.

אודות נוגה קליין

אוהבת לישון אבל הכי הרבה אוהבת להיות ערה. רוצה לכתוב על עצמי שאני אשת העולם הגדול, טסה, מרחפת, מטיילת, אבל הכי הרבה אני אוהבת את החיבוק הביתי של המשפחה שלי, את השגרה והקן החמים שבנינו

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק