זו לא הייתה אשמתי. הגיע זמן להפסיק לשתוק

"חגורה שחורה בחיים זה לא כמו חגורה שחורה בכל אומנות לחימה כלשהי.

לא הרבה מכירים את הסיפור הזה,
בודדים,
החלטתי לשתף, למרות שזה סופר קשה לי, אפילו האנשים הקרובים אליי ביותר לא מכירים אותו.
אבל הגיע הזמן להפסיק לשתוק.
ולא אני לא מפרסמת את זה בשביל הלייק שלכם, החמלה או הרחמים, אני פשוט לא מוכנה לתת לזה יותר יד.

בגיל 16 בסוכות הצטרפתי לכמה ״חברים״ לסוכה,
אבל באותו היום הגיע מישהו שבד״כ לא היה בא לשבת איתנו, אבל הכרנו אותו.
ישבנו, דיברנו, צחקנו כל החבר׳ה יחד.
הוא הצטייר סבבה, היה נחמד ומצחיק.
לאחר שעה שישבנו הוא ביקש שאבוא לעזור לו להביא כמה דברים לסוכה שיהיה לנו יותר נחמד, ״כןןן שיר לכי לעזור לו״,
ואני כמובן, ילדה מטומטמת, שמחה לעזור, הסכמתי.
הלכנו לא מעט, והוא אמר לי שהוא גר קרוב.
״זה עוד רחוק??״ שאלתי, ״לא זה ממש עוד דקה מכאן״ הוא ענה.
נכנסו לבניין די רחוק מהסוכה, היה חשוך והוא לא הדליק את האור. הוא אמר לי ״בואי אני גר ממש כאן״, הוא דחף אותי ודחק אותי לפינה, קפאתי מפחד.
מרוב פחד לא יכולתי לזוז, ידעתי מה לעשות אבל הגוף שלי בגד בי ולא הצלחתי לזוז.
הוא פתח את המכנסיים שלו, ניסה בכוח לגעת בי, וניסה לדחוף את הראש שלי למטה,
יצאתי מההלם, נתתי לו את הבעיטה הכי חזקה שיכולתי (יש מצב שלא יהיו לא ילדים מרוב הבעיטה החזקה שנתתי לו ואני מקווה שכך, שלא יתרבה) ופשוט התחלתי לרוץ…
לא יודעת כמה זמן רצתי, אולי כמה שעות טובות.
לא הסתכלתי אחורה, לא חזרתי לסוכה ול״חברים״ האלה יותר בחיים.

מתוך הפייסבוק של שיר דוידוביץ

מתוך הפייסבוק של שיר דוידוביץ

החיים מזמנים לנו מבחנים, אתגרים וקשיים,
כל החוויות האלה בונות אותנו למי שאנו היום.
אני לא מתחרטת על דבר מלבד דבר אחד,
שלקח לי 11 שנים לפתוח את הפה.
ולא זאת לא אשמתך,
ולא זה לא מגיע לך.

הגיע הזמן לפתוח את הפה".

קרדיט שיר דוידוביץ

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק