בחיים הבאים שלי

בחיים הראשונים שלי אני נשואה טריה ואמא לאינדיאני שכבש את ליבי ואת זמן האיכות שלי עם עצמי, מבלי לאפשר לי הזדמנות להניף דגל לבן.
זה ניראה לי הכי נורמטיבי וטבעי שאנחנו גרים ביחידת דיור בחצר של הוריי, מה שמאפשר לי לרכוש גרביים של בייבי-גאפ ב-22$ ולהסתובב כל היום בסווטשירט של סיום קורס מ"כיות עם ריח של גרבר אפונה. חלומות האתמול שלי להפוך לאושיית פרסום דקדנטית בביצה המקומית הומרו באהבה ובשיחות על התפתחות קוגנטיבית ביחס להתפתחות מוטורית בטיפת החלב המקומי. ואין לי בעיה עם זה. כי אני נשואה טריה ואמא לאינדיאני שמקסים את חיי בכל רגע נתון. ואף קשת של הפקות אופנה נוצצות או קמפיינים מיתוג בינלאומיים לא יכול להרחיב את ליבי ואת חיוכי כמו קשת השתן שהאינדיאני מפרגן לי כשאני מחליפה לו חיתול.

בחיים הראשונים שלי אני מאמינה באהבה ניצחית מהסוג שנמשך לנצח, שכסף הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים ושאני אוריד את כל הקילוגרמים שעליתי בהריון של האינדיאני בצ'יק כי אני מניקה. אני גם מאמינה שאני האמא הכי טובה בעולם כי אני משקיעה אינספור שעות בקריאת ספרים וטיולים שטופי שמש, ואינסוף כסף על קלטות של בייבי מוצארט, משחקים התפתחותיים וכל המלצה נוספת שאני קוראת במגזין הורים וילדים. ולפעמים, כשיש לי כמה דקות לעצמי, אני מגלחת את הרגליים. אבל בקטנה. רק לפעמים.
ביום הנישואים הרביעי שלנו ההורים שלי מפתיעים אותנו עם זוג כרטיסי טיסה ומלון באילת. לאינדיאני יש כבר אחות צונאמית והמחשבה לעזוב אותם לארבעה ימים מרסקת אותי עד כדי כך שאני פורצת בבכי, שהוריי מפרשים כדמעות של התרגשות ושמחה. אני ממשיכה לבכות בטיסה וגם בנסיעה במונית למלון ומפסיקה רק למחרת בבוקר כשאני מתעוררת לגילוי שישנתי לילה שלם ללא הפרעה.
אני גם מגלה שיש לי בעל, ההוא שעמד איתי מתחת לחופה ופתח איתי את המעטפות בסוף החתונה והשמיץ דורי דורות של משפחתי על היותם אשכנזים קמצנים. אנחנו מנהלים שיחות שלא קשורות למעבר ממזון נוזל למוצק, שותים כמויות תעשייתיות של אלכוהול ועושים אהבה כי רוצים ולא כי צריך. כשאני מצלצלת כדי לבדוק אם האינדיאני עשה בסיר ואם הצונאמית אכלה, אמא שלי מבשרת לי שהכל בסדר ושהם ישנים כמו מלאכים. ד"ש ונשיקות לילדים, אני אומרת לה וליבי מתכווץ מרוב אהבה וגעגוע.

בחיים השניים שלי אני גרושה טרייה ואמא לשלוש מפלצות ששולחות אותי למסע נפשי ארוך של רגשי אשם אחת לשבוע במקרה הטוב. הקטנים עושים רושם שהחיים מתנהלים כסדרם למרות שאבא כבר לא גר בבית, והבית הוא כבר לא 'הבית' כי עברנו לבית חדש.

כשאבא אוסף אותם פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה הם יוצאים מחוייכים וגם אני מחייכת, מה שרק מוכיח שכולנו שקרנים. האינדיאני, שהיום הוא כבר צ'יף, לא מתאושש מהמהלומה שחטף ופניו העגולות הפכו ארוכות ועצובות וכל מה שאני רוצה זה רק לחבק אותו אבל הוא כבר לא מרשה לי מאז שהוא הפך לצ'יף. הוא טוען שחייו נהרסו בגלל שעזבנו. איך אני יכולה להסביר לו שחיי היו נהרסים אם הייתי נשארת.

בחיים השניים שלי אני מאמינה שהאופק מנותב על ידי החלטות ובחירות ולא על ידי הגורל, שחבל להתאמץ כי בכל מקרה השכנים ידברו ושאני שווה את משקלי בזהב.
אני גם מאמינה שאני אמא טובה יותר כי כבר אין מכשולים שמטשטשים לי את הפוקוס ואני מצליחה להתמקד ולתת את מלוא תשומת ליבי למפלצות כפויי הטובה שהפכו ללהטוטני מניפולציות. כיון שרגשי האשם מלווים את ה די.אנ.איי שלי עוד מהשטייטעל בוורשה, אני מנסה לפצות אותם בכל הדרכים הלא נכונות. ולפעמים, הצ'יף קולט אותי וצוחק בקול עם החיוך והניצוץ של פעם, ואז אני יודעת שבכל זאת אני עושה משהו נכון. אבל רק לפעמים.

ביום ההולדת שלי אני מפנקת את עצמי עם כרטיס טיסה לתאילנד. הצונאמית פורצת בבכי ומתחננת להצטרף ודווקא הצ'יף מפרגן לי ואף מחליט ללוות אותי לשדה. רגע לפני העלייה למטוס הוא מחבק אותי ולוחש לי באוזן תיהני, מגיע לך, ואז זאת אני שפורצת בבכי שפוסק מיד אחרי הוודקה השני בחסות אל על. בתאילנד אני מגלה עולם זר ומוזר של נופים אמביוולנטיים וניחוחות אקזוטיים מהולים אננס, לבנדר ומי ביוב. אני פוגשת אנשים חמים מארצות קרות ואני לומדת ליהנות מהשקט. אני רואה את הצ'יף בכל תייר צעיר שמחייך באופטימיות למקומית שרוקדת על הבר, ואת הצונאמית בכל ילדה קטנה שמוכרת שרשרת על החוף, ואת הנינג'ה הקטן באישון תודעתי. כשאני מצלצלת כדי לבדוק אם הגרוש שלי על סף אשפוז בכפייה, הוא מבשר לי שהכל בסדר ושהם ישנים כמו מלאכים. ד"ש ונשיקות לילדים, אני אומרת לה וליבי מתכווץ מרוב אהבה וגעגוע.

בחיים הבאים שלי אני נשואה מחדש ואשה לבנזוג מפואר שכבש את ליבי ואת צד השמאל של מיטתי במילים עטופות בצק סוכר ורצף נצחונות בשש-בש. הנוף מחלון חדר השינה שלנו משקיף על חוף ים בצבע טורקיז מקושט עצי קוקוס ומצנחי רחיפה זולים וזה ניראה לי הכי נורמטיבי וטבעי שאשה קטנת קומה מכינה לנו ארוחת בוקר ומסדרת אחרינו וגם מזכירה בקול משרוקית שהיום יום ההולדת של הצ'יף.
תמונות מאתמול של מירוץ החיים בארץ בלתי אפשרית הומרו באהבה, לתמונות ממוסגרות של השבט על שידת העץ שרכשנו בשוק בפרטונאם ושהגיע אלינו במעבורת לקוסמוי בלי רגל אחת ואין לי בעיה עם זה. כי אני נשואה לנפש התאומה שלי שאוהב אותי כאילו שאנחנו חולקים את אותם איברים פנימיים ואת ילדיי כאילו שהיו שלו.
בחיים הבאים שלי אני מאמינה באהבה ניצחית מהסוג שנמשך לתמיד, שכסף לא שווה שיט אם אין בריאות טובה ושבגלגול הזה כנראה לא נועדתי להיות רזה. אני גם מאמינה שלמרות כל הטעויות שעשיתי כאמא, לא דפקתי את השבט יותר ממה שהוריי דפקו אותי וגם אם כן, זה כבר מחוץ לידיי. עשיתי את מיטבי, אותו מיטב שאני ממשיכה לעשות ממרחק אוקיינוס ושיחה בסקייפ, ואני חיה עם זה, ועם עצמי, בשלום. לפעמים הביטחון שלי מתערער ואני שוקעת בתוך מערבולת מחשבות סרק של דלתות מסתובבות. אבל רק לפעמים.
בלי שום סיבה אני מחליטה להפתיע את בנזוגי בערב רומנטי עם אמביאנס של בית. אני משחררת את האישה נמוכת הקומה לאפטר יזום ומכינה לו ארוחת ישראלית אסלית לאור נרות חנוכה צבעוניים. אנחנו אוכלים שניצל ופירה עם בצל מטוגן ומקנחים בעוגת ביסקוויטים וקפה שחור של עלית שהבאנו מבית חב"ד בפוקט, בעוד שלומי שבת שר לנו ברקע כדי שנאמין שהוא מאושר.
בסיום הארוחה אני מצלצלת לצ'יף כדי לאחל לו מזל טוב. יש לו כבר שני אינדיאנים משלו שקוראים לי סבתא אווירון ודומים לו להפליא ובכל פעם שאני בוהה בתמונותיהם אני רואה את האינדיאני הראשון שלי, בכורי, שהקסים את חיי וכבש את ליבי ולא שיחררו עד היום, ואני שלמה. כשאני שואלת לשלומם הוא מבשר לי שהכל בסדר ושהם ישנים כמו מלאכים. ד"ש ונשיקות לילדים, אני אומרת לו וליבי מתכווץ מרוב אהבה וגעגוע. וגם נחת. הרבה מאד נחת.

אודות שירעד שליט

אמא ל-3 ילדים, בנזוג ועסק עצמאי אחד. תושבת הוד השרון, מעצבת גרפית במקצוע וסינדרלה במהות, שמצאה את הנסיך שלה בפרק ב' (של החיים, לא של האגדה). מאמינה שמוסיקה אינה תחביב אלה דרך חיים ושאין דבר כזה ילד מכוער, יש קוף יפה. ניתן לכנות אותי אמא אינטנסיבית, אך אני מעדיפה לקרוא לחיבור ביני לבין יורשי העצר, אהבה ממבט ראשון.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

12 תגובות

  1. דנה
    שירעד, את נותנת לי תקווה, אסור לוותר על אהבה

    שירעד, את נותנת לי תקווה, אסור לוותר על אהבה

  2. דקלה
    שירעד את כותבת נפלא וקליק וכ"כ פשוט שזה גורם לי לקנא. מפרגנת ביג טיים

    שירעד את כותבת נפלא וקליק וכ"כ פשוט שזה גורם לי לקנא. מפרגנת ביג טיים

  3. כנרת
    כתוב מקסים ומלא רגש

    כתוב מקסים ומלא רגש

  4. רונה
    היה לי קצת ארוך אבל שווה שווה. משתפת אצלי

    היה לי קצת ארוך אבל שווה שווה. משתפת אצלי

    • שירעד
      טוב יש תאוריות כאלה ואחרים לגבי נושא האורך :) תודה על השיתוף וגם על התגובה.

      טוב יש תאוריות כאלה ואחרים לגבי נושא האורך :) תודה על השיתוף וגם על התגובה.

  5. יעלה
    החיים הבאים זה עכשיו ,לא ? :)

    החיים הבאים זה עכשיו ,לא ? :)

  6. מישל
    את כותבת מקסים

    את כותבת מקסים

  7. ריקי
    איזה יופיז,מרגש וכתוב נפלא

    איזה יופיז,מרגש וכתוב נפלא

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק