אבא הלך למילואים

אבא הלך למילואים. והילד שלי, שקשור אליו בכל נימי נפשו, נשאר רק איתי לעת עתה.
אבא הלך למילואים. והילד שלי, שמאז אותו יום שלישי בו יצא לאוויר העולם וראה אור חדר ניתוח והרגיש את חום גופו המשובח של אביו נושא אותו בזרועות איתנות, אבא הוא ההורה המועדף עליו, נשאר רק איתי לעת עתה.
אז אנחנו מנסים כאילו לשמור על שגרה, כי כולם מתעקשים לחזור על המנטרה שהשגרה היא מבורכת וכמה טוב שהיא קיימת.

כשהילד הולך לגן בבוקר, אמא נכנסת למשרד, עוברת על רשימת המטלות שלה, מבצעת את המשימות שלה, מחזירה טלפונים למי שצריך, מקדמת את העניינים שצריך לקדם, מבררת את הבירורים המקצועיים שצריך לברר, עושה את שיעורי הבית שיש לעשות.
אנחנו לא סתם מנסים כאילו לשמור על שגרה, אנחנו אפילו משדרגים אותה, כמו פעילויות אחה"צ מגה-מגה-מעניינות שבימים רגילים למי בכלל יש זמן אליהן.
אנחנו לא סתם מנסים כאילו לשמור על שגרה, אנחנו אפילו הודפים הצעות אוהבות של חברים ומשפחה שרוצים לבוא לישון אצלנו או שאנחנו נבוא לישון אצלהם, כי למה שזה יקרה, הרי אנחנו בשגרה, הכל רגיל, הכל תקין.
הוא נורא דומה לי באופי, הילד, למרות שהוא עדיין לא בשלב שהוא מבין ו/או רוצה להודות בזה. אני יודעת את זה מזמן, שהוא נורא דומה לי באופי, אבל עכשיו אני מקבלת לזה חיזוק מטורף. כי הוא לא שואל בגלוי "מה עם אבא, איפה הוא עכשיו?" או "מתי אבא כבר חוזר?" כי, כמוני בדיוק, הוא לא רוצה להגיד בקול רם את מה שמכביד לו על הלב. לא רוצה לבטא בקול את מה שמלחיץ אותו. מעדיף להדחיק.

רק בלילה הוא שואל בלחישה- אבא יודע שאני כבר רוצה אותו בחזרה? והקול שלו נעשה קטן ורועד.

וכשהוא שואל את זה ומסתכל עליי בעיניים צלולות נוצצות, אני עונה לו "ברור שהוא יודע. כמובן" ממש מהר, כי אני לא רוצה שהוא יראה שגם העיניים שלי נוצצות.

ונוסף לכל, כאילו בכוונה כדי שלא נצליח לעשות את הכאילו ולשמור על שגרה מדומה, נוספו לנו גם האזעקות למשוואה. כי עד היום, במדינת המרכז שלנו, הילד לא נחשף לאזעקות.
בפעם הראשונה שהייתה אחת כזו וראו יירוט בטלוויזיה, הוא בהה בתמונות מופתע ואת התשובה שלי "אזעקה" לשאלה שלו מה זה, הוא בכלל הבין כ "הצגה" אז זרמתי עם זה. הסכמתי עם זה שהייתה הצגה. כי מי אני שאשבור לו את המילה.
אבל מה לעשות שבסוף לא הלכנו על החינוך הביתי הזה שהיה נראה לנו מדהים ומרתק ונהדר. מה לעשות שהילד הולך לגן. ועוד גן עירוני. כזה עם גננת וסייעת של משרד החינוך ועם עוד 31 או 32 ילדים שבאו מ 31 או 32 בתים שונים.
אז כן. יום למחרת שהייתה "הצגה" הוא חזר עם התובנה שכשהוא היה בגן הייתה בכלל "אזעקה".

אבא הלך למילואים, והילד, שהוא שרדן כמו אמא שלו, מסכים אפילו לצחצח שיניים לבד בבוקר במברשת שיניים החשמלית שלו, אחרי שהוא שוטף את הפנים לבד, כי הוא לא רוצה להיכנס לוויכוח עם אמא שלו, כי הוא מבין שעכשיו לעת עתה הוא תלוי רק בה.
אבא הלך למילואים. וכמו שאני מכירה את הילד שלי, אם זה היה תלוי בו הוא היה מעדיף שאני אצא לחזית, דרומה, באישון לילה של יום שישי.

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. מיכל בן-בסט
    שברת לי את הלב וגם הצחקת אותי.. הרגת אותי, בקיצור :) :) תשמרו על עצמכם כולכם, ושהאבא של הדרדס…

    שברת לי את הלב וגם הצחקת אותי.. הרגת אותי, בקיצור :) :)
    תשמרו על עצמכם כולכם, ושהאבא של הדרדס יחזור אליכם ממש במהרה

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק