אני לא צריכה דמי המזונות. אני רוצה שיהיה להן אבא

כשהתגרשתי ציפיתי שהוא ימצא דרך לפגוע בי. הוא גם הבטיח לי את זה בצורה ברורה.
זה לא לגמרי עניין אותי. החשש היחיד איתו יצאתי לדרך החדשה שהוא יבצע מהלך התנתקות חד צדדי משלוש בנותינו.
גם הפעם הוא לא הפתיע אותי.

סוף הלימודים של כיתה ח'. סיכום של שנה עמוסה בהורמונים, התאקלמות בעיר חדשה, בית ספר חדש, מרקם חברתי לא פשוט ואבא נפקד. בחיוך מלא גומות, ראש עשיר בתלתלים קופצניים ועיניים נוצצות היא ניתרה משמחה כשהגישה לי את תעודת ההצטיינות שלה. תעודת הצטיינות של מי שעשתה את זה למרות ועל אף העובדה שלא פעם היא ביקשה ממני, אימה ומשתי אחיותיה החיילות, שנניח לה לנפשה בחדרה, כשהפנים היפות שלה שטופות בדמעות של געגוע שלא נגמר. פעם עוד בכיתי איתה. מאז הבנתי שכל מה שצריך הוא רק להיות נוכחת ולחבק בשקט, לספוג את הדמעות ולהבטיח שאני לעולם לא אעזוב אותה.
שמחת החיים היא חלק מאפיין מכל בנות הבית. אפילו הכלבה שלא אוהבת יותר מדי אנשים – שמחה. ככה זה שכאישה וכאמא אני רואה בכל משבר הזדמנות לצמיחה ולא חוששת. זה שלמעלה מקשיב לי וממטיר עליי משברים ובודק כמה עוד אני יכולה לצמוח.

יש משבר אחד שכבר כמעט עשור, מאז התגרשנו, אני לא מצליחה לצאת ממנו. לא חשוב כמה עבודה אישית אני עושה על זה, כמה טיפולים רגשיים עברתי, אני פשוט לא מצליחה. לסלוח. יותר לעצמי מאשר לו. לאבי בנותיי.

מי מנכר את מי?
אף אחד לא מדבר על זה. קשר השתיקה סביב הנושא הוא גדול מאוד ולא באמת ברור לי למה. רק עכשיו, סוף סוף, מתחילים לדבר בקול על ניכור הורי. אני מכירה הורים רבים שכל רצונם הוא להיות נוכחים ולאהוב את ילדיהם, אך אלה נקרעו מחייהם מכל הסיבות הלא נכונות על ידי ההורה השני שגרם להם להתנתק ואף לשנוא את ההורה המנוכר. בלי ציניות, זה ה-טרנד הנוכחי. הנושא החם עליו מדברים.
עם זאת, איבדתי את הסבלנות לחכות שידברו על מפלצת שקטה רחבת מימדים הרבה יותר. אני יודעת את זה ממקור ראשון. אפילו שיניתי מקצוע כדי להילחם בתופעה הזו. עד עכשיו קשה לי לומר שהצלחתי. כנראה שעשיתי את זה בצורה מוצנעת מדי. הצלחתי רק בקרב מעט מאוד אבות כשחשפתי בפניהם את ההשלכות אם הם יבחרו אחרת.
מה כבר ביקשתי? לא הרבה. באמת שלא. כל מה שרציתי הוא שהאיש איתו הבאתי שלוש בנות לעולם הזה יהיה אבא נוכח.
מסתבר שהגזמתי.

זונה וחסרת מסוגלות הורית
סיפור הגירושים שלנו היה מכוער. מכוער מאוד. כזה שמשאיר צלקת לכולם. במיוחד לילדות. יזמתי פרידה מאדם איתו חלקתי עשרים שנים יחד מהמקום בו כבר לא יכולתי להכיל את הלבד שלי. לקח לי הרבה זמן להבין שאני בזוגיות, אבל לבד.
שנים אחרי, בזכות לימודי עומק בנושא והתמחויות שונות הבנתי גם את הטעויות שעשיתי. צריך שניים לטנגו. שנינו אשמים במצב.

אני מקנאה בזוגות שנפרדו, הצליחו להתגבר על הכעסים ואפילו להישאר חברים טובים. וגם אם לא – שני הצדדים נשארו הורים מחוייבים לילדים שלהם. לא מעט גברים גילו את ההורות שלהם לאחר הגירושים והפכו למעורבים יותר בחיי הילדים שלהם. לא פעם, רק לאחר גירושים – זכו הילדים באבא.
אצלי, כמובן שדברים צריכים להיות אחרת. אתגרים ואני חברים משחר ילדותי. לכן ברור שגם הגירושים שלי יהיו כאלה.
למרות שרציתי פרידה בטוב, קיבלתי פרידה עטופה בחומרי בעירה. עורכת דין יצירתית ואכזרית במיוחד, עשתה הכל כדי לחרב גם את הקשר העתידי בינינו. היא עשתה דברים שהגיע הזמן לתבוע עורכי דין על כך. בין השאר, בהמלצתה, נרשם בתביעה שהוגשה נגדי לבית הדין הרבני משפט שלקח לי זמן לעכל – גיליתי, להפתעתי, שאחרי 20 שנות זוגיות ו – 12 שנות אימהות אני זונה וחסרת מסוגלות הורית וגם הודיעו לי שכדי לקבל את המשמורת על בנותיי נדרשתי לשיטתם לעבור קורס בהכשרה הורית.
פעם לימדו אותי שהפוסל במומו פוסל. חבל שלא התעקשתי ששנינו נלך להכשרה כזו. הייתי נשואה לאיש הייטק מצליח והגדרתי את עצמי במשך שנים 'אלמנת קש'. גידלתי כמעט לגמרי לבד שלוש בנות וטיפחתי אותן מרגע לידתן ומאז הפרידה שלנו עשיתי לופים באוויר כדי שהחיים שלהן יהיו נוחים ככל שניתן.
המחירים אותם אני משלמת עד היום הם אדירים. אבל, עד לא מזמן לא התייחסתי אליהם בכלל. כבת להורים גרושים אני יודעת כמה הלב מדמם וזה לא באמת מפסיק. רציתי לחסוך את זה מבנותיי.

זה חוק זה?
במדינת ישראל אכפת לכולם אם האבא משלם מזונות. אם הוא לא משלם הוא חרא אבא. ואני שואלת, האומנם?
מה שמפריע לי כבר שנים היא ההגדרה 'משלם מזונות'. זה בעצם אומר שהוא משלם לי כדי שאני אטפל בילדים ששנינו הבאנו מבחירה לעולם הזה? ועכשיו, במסגרת החוק הכה נוח (עדיין) לגברים, מבחינתו הוא יכול להרחיק לאן שהוא רוצה על הגלובוס העיקר 'שישלם'?

בפעם האחרונה שבדקתי צרכיו של ילד הם הרבה יותר מורכבים ממזון ומקורת גג. בפירמידת הצרכים של מסלאו אהבה, שייכות וזהות הינם השלב השלישי ברשימה, אחרי ביטחון והגנה ואחרי צרכי הקיום הבסיסיים. אני חושבת שהפסיכולוג הזה קצת התבלבל. אהבה היא ביג טיים צורך קיומי בסיסי.

בכל מקרה על זה כנראה שהמחוקק הישראלי עדיין לא שמע, אחרת אין לי הסבר מדוע כל כך הרבה אבות נפקדים מחיי הילדים שלהם. וזה בסדר גמור בשביל החוק ובשביל הסביבה אבל רע לאמא ורע עוד יותר לילדים.

בנות צריכות אבא
כשהורה הוא מנוכר, איכשהו זה עוד נשמע אפשרי. לא הוא אשם במצב. יש מצב של נקמה מהצד השני, ועוד. כשהורה הוא מנכר ובוחר במודע להתרחק מילדיו – זה כבר בלתי נסבל. בסדר לכעוס על האקסית, אפילו לא לסבול אותה, אבל, להעניש את הילדים זה כבר סיפור אחר.

בנות צריכות אבא. ברור שגם בנים זקוקים לו. הפגיעה הגדולה יותר, על פי מחקרים, היא דווקא בבנות. על פי האב הן בונות את הביטחון שלהן במין הגברי ואף בונות את המודל הגברי שלהן. בדרך זו הן גם תבחרנה את מערכות היחסים בחיים שלהן.
צריך מיני ואן בשביל להכיל את כל התסכולים והכעסים שנובעים מהיעדר אב שלא בא לו יותר על התפקיד שהוא אמור להיות מחויב לו כל חייו. במיוחד כשהוא מתפקד כאדם נורמטיבי.

הייתי מוכנה לוותר, גם אז, על דמי המזונות. הדבר היחיד שייחלתי לו שיהיה להן אבא. שמחתי שהוא בחר ב'הסדרי ראייה מורחבים' שכללו לינה פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. הנייר של ההסכם ספג הכל. בפועל ההתנהלות הזו לא החזיקה מעמד הרבה שנים.

תעודת עניות לאבהות
תעודת ההצטיינות של צעירת בנותיי מעירה בי, בפעם המי יודע כמה, את הצורך והרצון לנער את השותף ליצירה שלהן שמוגדר אצלן כבר כמה שנים כ'תרומת זרע' וצובט לי את הלב בכל פעם מחדש. הסכמתי להיות, במשך שנים ארוכות, 'המזכירה' שלו. העיקר שיגיע, שיתעניין, שיאמר משהו. עד שהבנתי שהגיע הזמן לשחרר. זו אחריות שלו.

כעת, בכל פעם כשאני רוצה לשלוח לו בוואצאפ תמונה של תעודת סיום, תמונה מהטירונות, נאום מול קהל רב של אחת מהן – אני עוצרת את עצמי בכוח ומזכירה לעצמי שלו הוא באמת רצה הוא היה מתעניין, שואל ורחמנא ליצלן אפילו מגיע לאירוע. אני לא רוצה שיהיה לי אכפת יותר, אבל, כנראה שהגיע הזמן להשלים עם תחושת חוסר השלמות וכאב שיהיו תמיד ובמיוחד בכל נקודה ראויה לציון. היא תבכה בקול (אולי), אבל אני בטוח אבכה בלב.

אודות מיקי מנור

כותבת תוכן ויוצרת. אמא לשלוש בנות מתבגרות מדור ה-וואי וואי וואי. מפלרטטת עם החיים ומשתדלת למצוא את הטוב בכל דבר.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק