הזדמנויות של פעם בחיים

אני יודעת שזה נשמע מתוק מידי או אולי כזה "פסיכולוגיה חיובית" מידי אבל יש הזדמנויות של פעם בחיים שקורות ומשאירות בנו חותם אמיתי. חותם כזה שאי אפשר למחוק או לשנות ויש לו ערך מוסף חשוב ואיכותי לאורך חיינו.
ההזדמנויות האלה מתרחשות בעיקר במצבי מלחמה, מצוקה או כל קושי כזה או אחר.
הפעם אני רוצה לחלוק אתכן הזדמנות שנקראה בדרכי ב"מלחמת לבנון השנייה". ללא ספק "עמוד ענן" מחזיר אותי היישר לשם, לרגעים הקשים, לחרדה, למצוקה, לחוסר האונים של להסתובב עם בטן בחודש חמישי וילדה בת שנתיים וחצי כשבעלי מגויס.

דווקא בימים קשים מעין אלו כאשר מנטרת "היום ביומו" פועלת במיטבה התרחשו כמה הזדמנויות פז שלא היו מתקיימות במצבים אחרים.
חודש חמישי להריון שני (עם שוהם בבטן), עם סהר בת שנתיים וחצי בדיוק בשלבי גמילה מתקדמים, ומוטי בצבא אי שם… אני מחליטה לברוח מחיפה המופגזת. לאן? אין לי מושג…העיקר לא לשמוע את מטחי הטילים, הסירנות והכי חשוב קולות הנפץ ורעידות הבניינים. נוסעת עם מזוודה אחת לכיוון דרום ואיך שהוא באורח פלא, תוך שעה נסיעה הכל נראה אחרת. מסתבר שיש חיים במרחק נגיעה מכאן.
טלפון, חמי וחמתי מפצירים בי להתארח אצל קרובים רחוקים שאין לי מושג מי הם בכלל…
ואיך אני אנחת עליהם ככה פתאום עם ילדה בגמילה, עם בטן של פיל וקריזות של דינוזאור? קצת בעייתי משהו, אבל במצבי חוסר ברירה, קצת פרצופים ולחץ מסיבי אני נוסעת. נוסעת למקום שבחיים לא הייתי בו לפגוש אנשים שלא ידעתי שהם קשורים אליי ולא בטוחה שגם רוצים להיות קשורים.
שוב טלפון "אני מחכה לך בכניסה לכפר!" אומרת יונה בקולה הצרוד וההחלטי "איזה כפר?" אני שואלת?" "כפר ורבורג" היא עונה ואני כבר כמעט ומצדיעה לה. משהו בקול של יונה הסגיר אותה, מפקדת מלידה ואני כבר עומדת דום ומתחילה למלא הוראות.
בכניסה לכפר ורבורג חיכתה לי יונה. אישה משכמה ומעלה, קטנה ותזזיתית, קשוחה ורכה בו זמנית והלב שלה..מה אני אגיד לכן אין דברים כאלה. יונה מיד זיהתה את המצוקה שלי הכניסה אותי לביתה ואמרה בקולה הבלתי ניתן לערעור "פיניתי לך את המיטה שלי, תתרווחי ואל תעני לי". כן, כן, יונה פינתה לי את המיטה האישית שלה, לי, לסהר הקטנה, לשוהם שהתפתחה לה בבטן באותם רגעים ממש.
התנחלנו, משהו בי כאילו ונרגע, הנה יש לי בית וקירות ואין טילים ואפילו יש מסביבי אנשים ששמחים לעזור.
פרקתי את המזוודה, החזרתי לסהר את החיתול, כי יש גבול לכל תעלול. אמנם מארחים אותנו אבל לא חובה שגם יריחו אותנו מכל הכיוונים…אין לי מושג אם זה טוב או לא טוב להחזיר חיתול אבל באותו הרגע זו הייתה ההחלטה שלי וכנראה שהיה לה בסיס הגיוני מוצק.
יום, יומיים, שלושה ואני עוד בכפר ומתחילה להרגיש חלק ממשפחה גדולה ומיוחדת.

כבר הולכת יחפה לרפת, מתחילה ללמוד לבשל (לא להתלהב..הטעם לא משהו בכלל) או בכל מקרה מאוד משתדלת, ארוחות בוקר, ערב, הווי של מושב והנה אנחנו נטמעים במערכת חדשה ומתחילים להיות חלק בלתי נפרד מהחבורה, לומדים להכיר אחד את השני, בערבים שותים כוס יין ומדברים על מהות החיים.
יונה היא אחד האנשים שאפשר להעביר איתם שעות ארוכות של עניין. הסיפורים שלה מיוחדים, מתובלים ובעלי תובנות עמוקות. מצאתי את עצמי באופן הזוי למדי מתחברת למשפחה אולי הכי מיוחדת שאני מכירה. משפחה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהחוויות שלי.
שבועיים ימים בתוך מושב, בית, משפחה, חברים. למעשה גלגל ההצלה שלנו.
אולי ההזדמנות המיוחדת הזו, ההכרות הבלתי אמצעית עד הפרט האחרון, דווקא כל אלו מהווים את היופי שלנו, הישראלים.
כי בסופו של יום יש הזדמנויות שקורות רק פעם בחיים..

אודות לילך קרן גרופר

בת 40, אמא לסהר (11), שוהם (8) ואופק (5), נשואה למוטי. ready, steady, go- פרויקט אישי-נשי, אשר נולד מתוך החוויה הפרטית שלי כאישה, אמא, בת זוג ועובדת בארגון.. למעשה ממש כמו כולנו כמעט. ועוד משהו קטן: כלום לא מובן מאליו

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

תגובה 1

  1. חני
    דווקא בזמנים קשים, אנו מגלים אנשים שהם בעצם מלאכים.

    דווקא בזמנים קשים, אנו מגלים אנשים שהם בעצם מלאכים.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק