בחרתי לא להישבר: סיפור לידה שקטה עם הפי אנד

לידה שקטה זו לא הפלה. לא אצלנו לפחות.
זה הריון תקין ומושלם, עם עובר תקין ומושלם,
שהוריו החליטו לעשות דיקור מי שפיר, מפאת גילה של אמו (אז 39).
דיקור מי שפיר זו ביופסיה – ביופסיה לשק ההריון.
הם הרסו את שק ההריון, יצרו נקב שלא ניתן לתיקון, שיצר ירידת מים, והכל התפנצ'ר.
3 שבועות נאבקנו באשפוז, בבי"ח לניאדו, בי"ח דתי. אם היה זה בי"ח אחר – איש לא היה "סופר" אותנו,
והיו מבצעים "לידה" מיד. אך שם נלחמו עליי ועליו ועל ההריון היקר הזה.
שנולד מטיפול הפריה חוץ גופית ראשון.
נאבקנו על ההריון הזה, כשהעובר חי, נושם ובועט, והמים, ואתגר המים מתעתעים בנו, פעם עולים, פעם יורדים.
ויש ילדה בת 6 בבית, בכיתה א'. שש שנים חיכתה לו, ולי, ולנו.
והייתי באשפוז, והיא לא הסכימה לבוא אליי לבית החולים.
ועוד אולטרסאונד, ועוד בדיקה, וכל הצוות שם בלניאדו החזיק אצבעות.
ואז בעלי אמר לי משפט שיזכר לדיראון עולם:
"אנחנו מנסים לבנות משהו אחד, והורסים משהו אחר. יש לנו ילדה". והתא המשפחתי שלנו מתפרק.
ההשלכות של זה הרסניות.
כל מה שדיקור מי השפיר רצה למנוע, פה יכול היה להתממש בטווח הרחוק, מחוסר המים, מהאין והיש.
ולמחרת , פרץ של ירידת מים על המיטה והמזרון ועלינו. ואז מנהל המחלקה היקר החליט עבורנו.
לידה. שבוע 22. אין חיות בחוץ לעובר.
עם פיטוצין, אני רדומה, אך זועקת מכאבים.. ואז חדר לידה. ואפידורל, ולידה, הוא יצא מושלם, ושלם ונקי. הוא היה צריך להיוולד בערב חג הפורים. הוא היה צריך להיות היום בן 5 וחצי הוא היה… והוא לא יישכח לעולם.
ואז אנחנו חוזרים הביתה, לאוצר בת 6 שחיכתה לאח. שלא מבינה לאן הוא נעלם לה.
ולך תסביר לה, ותהיה שם בשבילה, אבל אני רוצה רק שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.
והיא שומעת אמא בוכה, וצורחת, לך תסביר לה. נכון שיש לי אותה והיא נסיכה, והיא עולם ומלואו. אבל יש גם חור ענק בלב. לא ניתן לתאר אובדן של תינוק, בלידה, בלי בכי, וכשאין מה לאחוז, ובמה להיאחז ובידיים ריקות.
ואז רציתי לחזור לעבודה, אך הבוס אז, במקום זאת הזמין אותי לשימוע.
ואין חופשת לידה,
אין הריון,
אין עבודה.
אין זכויות. לא בשבוע כזה. (היום כבר יש תיקון לחוק)
יש תמ"ת. וחיפושי עבודה, ושיקום פיזי ונפשי.

אני בחרתי לא להישבר, לא "להתקרבן", לא להגיע לשם, כי כל כך קל ליפול לשם. בלילה במיטה, בכיתי עד בלי די, מאגר מים בלתי נדלה היה מתמלא מהדמעות שלי.
ומצאתי עבודה, והתחלנו טיפולים, ויצאתי וחזרתי, אך תמיד השארתי שולחן נקי ומתוקתק. (מה שמלמד שאפשר לעשות הכל. הכל. גם להצליח בעבודה וגם לצאת לטיפולים מכניים למען מטרה נעלה ומקודשת בלי שאלו פוגעים אלו באלו).

והבוס אמר: "רק תעשי כבר ילד.." (בניגוד לבוס הקודם שלא הבין. שלא הייתי "כלכלית" ופוריה מספיק עבורו. אותו בוס ששלח לי פרחים לבית החולים. שהיה לו את הלב או שלא היה לו לב להזמין אותי לשימוע אחרי אובדן כזה, ולא משנה אם אני טובה או לא טובה בעבודה, אבל הייתי טובה, שנתיים פלוס. תיקתקתי והקמתי ויצרתי מצריף רעוע וכתיבה בפנקסים. יש מאין יצרתי שם. והוא לא הבין. הוא זימן לשימוע וככזה הוא ייזכר).
תשעה סבבים של טיפולים, של זריקות בבטן, ערב ערב, כשיוצאים מאירוע, מזריקים, וחוזרים, בעלי הוא הגיבור שהזריק. ואח"כ שאיבה. הרדמה כללית, ומחט שנכנסת לאיזור השחלות ושואבת את כל הביציות, ואז מחכים להפריות, ואז החזרה. הכל מכני.
ורגעים של צפייה ואכזבה ונפילה, ובכי ללא שליטה וקימה על הרגליים, ובעלי (שכבר יש לו שתי בנות משלו ועוד ילדה שלנו) הוא זה שאמר, בואי נעשה רק עוד טיפול אחד, רק אחד, פרטי, ושם זה הצליח.
שם יצרנו את הנסיך המושלם שלנו, היום בן שלוש וחצי. אח לנסיכה שלנו, אוטוטו בת 12.
הסיפור שלי הוא תקווה לכל האימהות שנמצאות ברכבת הרים הזו, ששומעות משפטים כמו, הגיל שלך, הביציות שלך, הן שבורות וסדוקות. לכו עם הלב שלכן, ואל תוותרו. כי אין מחיר לאושר הזה שנקרא אימהות, ואין מחיר לכמיהה הזו, לילד. שרק תולדה של מאבק קשה מקבל ערך נוסף.
רציתי להעביר לכן את המסר, שגם כשהכל נראה שחור ואפל, תמצאו נקודת אור ולו הקטנה ביותר להיאחז בה, תאחזו בה חזק כי אתן לא יודעות כמה אור היא עשויה להפיץ. הסיפור שלי הוא הדוגמה לכך.

אודות בעילום שם

אמא ואישה. פעם יותר ופעם פחות

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק