"המזל לא שיחק תפקיד בחיים שלי"

"קוראים לי הדר גאיה רושצקי, ואני בת 25.
נולדתי ברמלה לזוג הורים נכים, ולמרבה הצער, המזל לא שיחק תפקיד בחיים שלי.
על פניו אני אולי נראית לכם רגילה, אולי עצובה,
אבל את הכאוס שקורה אצלי כל יום מחדש, אני לא מאחלת לאף אחד.
בגיל 3 נאנסתי בפעם הראשונה על ידי קרוב משפחה.
ככה התחילו החיים שלי.
בהמשך, עברתי גילוי עריות ואונס בתוך משפחתי, על ידי הוריי.
לצד זה, ובמשך 12 שנים, סבלתי מהתעללות מינית מתמשכת על ידי מורה בבית הספר.
ואם כל זה עוד לא הספיק לנפשי, חוויתי עוד אונס אלים ושני אונסים קבוצתיים.

אני יודעת,
אתם בטח אומרים לעצמכם "זה לא הגיוני, משהו פה לא מסתדר לי".
אז אם זה בגלל החשיפה שלי, זה כי אין לי ברירה אחרת.
תאמינו לי שהייתי מעדיפה שלא תדעו.
הייתי מעדיפה להסתובב ברחובות ולדעת, שכל מה שעברתי בחיי נמצא בחדרי חדרים אצל הפסיכולוגים והפסיכיאטריים.
אבל תראו מה זה, בסוף אני כאן. בסוף אין לי ברירה.
טוב, גם אין לי יותר גלגלי הצלה.
ואם משהו עדיין לא מסתדר לכם, זה בסדר.
כנראה שאתם פשוט אנשים טובים, שהיה להם מזל.
וקשה לכם להאמין, איך בני אדם עושים דברים כאלה לילדים. לנערים.
ולא רק זה,
אלו אותם אנשים שאמורים לשמור עלינו, לחנך. להגן עלינו ולאהוב אותנו, ללא תנאים.
ואז,
שנים אחרי אנחנו סוחבים את זה איתנו.
וכשאנחנו מתבגרים ונהיים מבוגרים.
כאלה שצריכים לקחת אחריות על דברים, לקחת אחריות על החיים.
אז מתחילה הבעיה האמיתית.

אני סובלת מפוסט טראומה מורכבת. (כמובן, איך לא).
מה שאומר, שבאופן יום יומי אני מתמודדת עם פלאשבקים מהעבר, ניתוקים במוח, ניתוקים במחשבה. כל מה שעברתי בחיי גרם לי לשנוא את עצמי, ברמה של תיעוב.
ברמה של לפגוע בעצמי, ברמה של לרצות למות.
האשפוז הראשון שלי היה בגיל 17, בעקבות הפרעות אכילה חמורות.
צה"ל העדיף לא לגייס אותי, גם לא שירות לאומי.
או אף שירות כלשהוא.
כי מי רוצה נערה חולת נפש שנכנסת ויוצאת מאשפוזים?
אז הנה,
זה עוד כמה גלגלי הצלה שהתפוצצו לי בדרך.

לפי ביטוח לאומי אני סובלת מ-100% אובדן כושר עבודה, ומ-50% נכות נפשית.
וכן, אני מקבלת קצבת נכות, אבל לא באמת.
כי הקצבה הולכת להוצאות האשפוז בזמן הזה.
אז במקום לחיות כמו בני גילי, לטייל, להנות, לצחוק.
אני גרה באשפוזים פסיכיאטריים, מרכזי שיקום.
לא חולמת. לא מטיילת.
ובמקום לאהוב את החיים, אני יושבת במיטה.
ומחכה למוות שידפוק לי בדלת וייקח אותי כבר.
כי איך אפשר?
אני לא מסוגלת לעבוד, לא מסוגלת לטייל, לא מסוגלת להכיר אנשים חדשים, לא מסוגלת לנהל מערכות יחסים בסיסיות, שלא לדבר על רומנטיות.
8 פעמים ניסיתי להתאבד.
8 פעמים רציתי להפסיק להתקיים.
זה כבר שלוש שנים שאני מאושפזת לסירוגין במרכז לבריאות הנפש שלוותה, שבהוד השרון.
יוצאת ונכנסת. יוצאת ונכנסת. יוצאת ונכנסת. לפעמים אני מרגישה שאני אמות פה.

מתוך הפייסבוק של גאיה רושצקי

ציינתי שאני כותבת לכם מהחדר שלי באשפוז? טוב, לא חשבתי שזה רלוונטי. אצלי כאן זו השגרה.
אבל משהו נשבר אצלי בשגרה הזו הפעם.
פתאום הבנתי, שאם אין אני לי מי לי, שאני היחידה שיכולה להציל את עצמי.
אני הגלגל הצלה.
אני רק צריכה לעשות, לבקש, לרצות.
הבנתי, שלמרות שאין לי מעגלי תמיכה, אף לא אחד, ולמרות שאין לי משפחה, לפחות לא כזאת שעוזרת.
אני עדיין לא מתתי. ותאמינו לי שניסיתי בכל כוחי.
אני עדיין כאן, מתבוססת בבוץ של עצמי.
ואני רק יכולה להניח שיש סיבה לכל דבר?
ואולי לשם שינוי אני צריכה להתחיל לטפס למעלה?
ואני בטוחה שזה הולך להיות הדבר הכי קשה שאי פעם אעשה.
אבל אני מוכנה.

יצרתי קשר עם ענבלים בנתניה, דיור לנפגעי נפש צעירים, והתחלתי לקבל ליווי ושירותים של סל השיקום. אני נפגשת פעמיים בשבוע עם מתאמת טיפול, עובדת סוציאלית, ויחד אנחנו עובדות על תוכנית שיקום עבורי. כזו שתלווה אותי בדרך החוצה, בדרך לחיים.
לצערי לא אישרו לי זכאות למגורים בהוסטל כלשהוא, כי אני עצמאית ואין לי שום בעיה קוגניטיבית. אז התחלתי לחפש דירה באזור.
ונחשו מה? מצאתי!! דירה מושלמת, כל-כך מתאימה לי, היא יכולה להיות הפינה שלי בעולם.
אתם בטח חושבים שאני מגזימה.
אבל אני לא. פשוט בחיים לא הייתה לי פינה משלי בעולם.
מקום בו אוכל להרגיש בבית.

ואז הגיעה הדרישה של בעל הבית לערבות על החוזה או פיקדון עבור חודשיים שכירות.
אבל לי אין משפחה, אין מעגל תמיכה, אין לי מי שיחתום עלי ערבות עכשיו.
בטח ובטח שאין לי חודשיים שכירות בשביל לתת לו פיקדון..
אין לי כלום.
הדבר הזה מוטט אותי.
ובמשך השבת חשבתי וניסיתי את כל מה שנשאר לי בשרוולים.
אפילו פניתי לחלקכם בהודעה אישית. כשעוד ניסיתי לשמור את זה בשקט.

אבל זהו, אין לי מה להפסיד יותר.
וזאת אני, גאיה, מבקשת עזרה.
כדי שאוכל לצאת מהלופ של האשפוז הנצחי שאני נמצאת בו.
כדי שאוכל לשם שינוי, לחיות.
כי אני באמת לא יודעת מה עשיתי עד היום. או לאן המוח שלי ברח כדי לברוח מהמציאות האכזרית הזו.
אחרי הכל אני גם מבינה, שעכשיו זה בידיים שלי.
ושאני יכולה לבחור. לחיות, לחייך, לשמוח.
למרות שזה סופר קשה.
ואני צריכה את עזרתכם, כדי להתחיל.

כי אין באפשרותי 'להסתדר' על איזו עבודה שתכסה לי את תנאי המחייה הבסיסיים.
כמו מגורים, אוכל, וחיים כאלה – רגילים. אין לי הכנסות פרט לקצבת ביטוח לאומי, שמי מכם שמקבל קצבה כלשהי, יודע שלחיות מקצבה זה לא חיים.
למימון טיפולים פסיכולוגיים (שהצליחו להציל מעט את נפשי בשנתיים האחרונות)
לשיקום, לתשלום חובותיי והתחייבויותיי שאין באפשרותי לשלם.
באמת שאין לי.
ואני זקוקה לעזרה.

אני כותבת את הפוסט הזה מתוך הבנה, שזו הדרך האחרונה שלי לנסות להציל את עצמי.
לנסות לחיות.
אז מי שיכול ורוצה לסייע, כל תרומה, גם של 10 שקלים, תעזור לי!
לינק לפייבוקס:
(השימוש בPayBox חינם)
הצטרפו אליי ב : "להציל את גאיה!" (קליק כאן).
הלוואי שיום אחד אוכל להחזיר לכל אחד מכם.
ובכל מקרה,
תודה על ההקשבה"

קליק לפייסבוק של גאיה

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק