משבר גיל 4 חודשים: מה זה ואיך מתמודדים

במהלך שנת החיים הראשונה, התינוק גדל ומתפתח בכמה מישורים: פיזיולוגי, רגשי וקוגניטיבי.
בסביבות גיל 4 חודשים אנחנו מדברים על קפיצה מאוד משמעותית הן מבחינה מוטורית, הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה רגשית.
בגיל הזה התינוק מתחיל להיות מודע יותר לסביבתו, ומתחיל ליצור קשרים עם הסביבה בעיקר עם הסביבה הקרובה.
הוא מתחיל לנסות לעשות יותר דברים, זריקת ידיים לכל הצדדים, הטחת רגליים, הרמת אגן. התינוק מתחיל לזהות את אברי גופו ומתחיל להתנסות בהם כל זה עדיין בגדר ניסיונות, הוא מזהה גם את האפשרויות האין סופיות שהוא יכול להפיק מקולו וגם פה נתחיל לשמוע התנסויות שונות בקול, מגרגורים שונים ועד צעקות רמות קול, אין מדובר במצוקה או במשהו לא תקין שעובר על התינוק, אלא התנסויות וניסיונות למה ניתן לעשות עם הקול.
השינויים המהותיים יותר שנחשף אליהם, יהיו בתחום השינה והאכילה. דווקא השוני פה השוני הוא מהותי מכיוון שההשוואה היחידה שיש להורים היא לחודשי החיים הראשונים בהם הוא פחות או יותר ישן ואכל.
מה קורה בתחום השינה?
בתחום השינה נרגיש שיותר קשה לנו להביא את התינוק למצב של הרדמות. תינוקות שהיו רגילים להירדם עצמאית, פתאום קשה להם להירדם ללא עזרה ומה שקורה בהרבה מהמקרים הוא שאנחנו "מחפשים" שיטות יותר קלות להרדמה, משכנעים את עצמינו שזה משהו זמני ושזה עובר, אבל מה שקורה בפועל בינתיים, הוא שהתינוק מקבע הרגלים.
בגילאים הללו למידה מתבצעת אחרי 3-4 חוויות בין אם הן חיוביות ובין אם הן שליליות, וכאן אנחנו בעצם, נכנסים למעגל של הרגל במקום צורך, קיבוע הרגלי שינה לא רצויים.
השינוי יתבטא גם במהלך הלילה ולא רק בהרדמות, גם יקיצות מרובות לאוכל, כהרגל ולא כצורך.
מה קורה בתחום האוכל?
בתחום האוכל, מתחילים מאבקים בזמני הארוחות, הרבה בכי והרבה עקשנות.

בנוסף לכל התענוגות הללו, סביבות גיל ארבעה חודשים, מתחילה להתפתח חרדת נטישה. כאן נוכל לראות בכי והידבקות לאחד מההורים, בדרך כלל אמא, עד רמה שאימהות מתארות שכל תזוזה מהתינוק, מלווה בהמון בכי וצרחות מצידו. פה בהרבה מהמקרים נראה אמהות שפחות או יותר מוותרות על כל פעולה ולו רק בשביל להימנע מהבכי של התינוק.

אז מה עושים?
1. קודם כל מבינים שמדובר בשלב התפתחותי תקין לחלוטין!
2. מבינים, מקבלים ומכילים את כל השינויים החלים בשלב הזה ומצד שני מודעים לכך שבשלב הזה בהרבה מהמקרים מדובר בהרגל ולא בצורך, ושאם נספק את ההרגל, נקבע את ההרגל.
3. בסופו של דבר, כל העניין הוא, לעשות סוויצ' בראש ולהבין כי הילד שלנו לא במצוקה, ובעצם, מה שאנחנו עושים הוא מצד אחד למנוע ממנו לא לבכות או יותר נכון נותנים מענה מהיר לבכי על מנת שיפסיק לבכות, שמבחינתנו, אנחנו עושים לו טוב ומצד שני אנחנו מלמדים אותו שהבכי שלו הוא האמצעי להשגת כל דבר שהוא חפץ בו, וכאן, אנחנו בעצם, "גורמים לו נזק".
נכון שזה נשמע עוצמתי לומר שאנחנו גורמים נזק לילד שלנו ושאנשי מקצוע מסבירים זה נשמע מאוד "פשוט" לומר שלא תמיד לתת מענה לבכי של הפעלה או לא לתת מענה מיידי לבכי של הפעלה. אבל אם תצליחו לפשט את הנושא ולהבין מה התגובות שלנו והמענה המהיר שלנו לבכי של הפעלה מלמד את הילד, יהיה לכם יותר קל לפעול ולהתנהל בכל המצב הזה של חרדת נטישה.
למשל, אם הילד שלנו בוכה, כי אמא כרגע עסוקה או חס וחלילה צריכה לצאת מהבית ואנחנו מעבירים את הילד לידיו של האבא, והוא בוכה, להבין, שהבכי הזה הוא על מנת למנוע מאמא ללכת, אבל הילד נמצא עם אבא שלו, הכל בסדר, הוא לא במצוקה, לא כואב לו, הוא לא רעב, ובכל זאת יש אמהות שיעידו שהן מוותרות או מבטלות פעילויות שהן צריכות לעשות על מנת להימנע מכל המצב הזה של ההתמודדות עם הבכי ופה שני בצדדים מפסידים, גם האמא וגם הילד שמבין ולומד שהבכי שלו מביא לתוצאות.
בכלל, על מנת לדעת ולהבין, למה קשה לנו להתנהל בסיטואציה מסוימת ולהבין מה המסר שילד מקבל בסיטואציה מסוימת לקיים דו שיח פנימי שלנו עם עצמינו וברב המקרים, הדברים יראו לנו, הרבה יותר ברורים.
זכרו, כל שלב התפתחותי עובר בסוף ואז מגיע.. השלב הבא!

הכותבת היא מעין אטיה, מעיין ההורות- הדרכת הורים וייעוץ שינה.
קליק לאתר

אודות טוב שתדעי

טוב שתדעי הוא מדור הצרכנות והפנאי של מגזין אמא של. טיפים, עצות, המלצות, ידע ובעיקר "מה חדש בשוק". התכנים מופקים ע"י מערכת האתר ונכתבים ע"י צוותים מקצועיים מתוך החברות והגופים המובילים בישראל.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק