אמא שלי תמות בבית במיטה. בבקשה תעזרו לנו

אני אובדת עצות, לא יודעת לאן ניתן לפנות ומה עוד אפשר לעשות, הכל מרגיש כמו ניסוי ותהייה.
החלטתי לשתף אתכם בגיהנום האישי שלי, גיהנום אותו חיה המשפחה שלי ובעיקר אמא שלי בשלוש השנים האחרונות. אני כותבת את זה בלב כבד ופחד, וקצת תקווה כי אולי מכאן תבוא עזרה, קצה חוט.

ספטמבר 2016. החיים שלנו עצרו ושל כולם המשיכו.
אמצע הלילה, בקולנוע רואים לא לנשום, טלפון מאבא מסננת, עוד טלפון יוצאת לענות "הפנים של אמא … כל הצד הימני נזל לצד".
אמבולנס, סורוקה, עושים סי.טי ראש, יש דימום מוחי ויש צורך בניתוח מוח בשעה הקרובה. תוך דקות שבץ מוחי שני, מחזיקה את אמא בזמן השבץ צועקת "אמא שלי עוברת שבץ אתם לא רואים?". צורחת נופלת לרצפה, אבא שלי בוכה בצד, בחיים לא ראיתי את אבא שלי בוכה.
חדר הלם, חדר ניתוח, לא זוכרת מה הרופאים אמרו מרוב שכל החדר הסתובב.
6 בבוקר טיפול נמרץ, הרבה צינורות ידיים קשורות למיטה, פחד אימים, זאת אמא שלי בת 46 לפני חצי שנה הייתה עולה איתי על מתקנים בסופרלנד, סוחבת אותי לקניות של 5 שעות בקניון.
17 ימים ובית לוינשטיין, שיקום, נכנסים בתקווה, פחד הרבה שאלות שרצות בראש. מה הנזק שנגרם? איך היא תחזור מפה? איך תהיה פה?
אבא עובר לגור באכסניה בבית לוינשטיין.
חוזרים הביתה, אמא הולכת אין בעיות תנועה, רק מעט בעיות זיכרון והזיות שזה די תקין.
חוזרים לשגרה, לפחות מנסים, אין סיוע כלכלי משום מקום, החובות מתחילים להיערם, אמא בבית לבד.
מניחה ששילוב של דיכאון אחרי שבץ בגיל כל כך צעיר ותרופות יחד עם האהבה של אמא שלי למאכלים חמוצים גרמו לדימום בקיבה שהתגלה בשלב מאוחר מידי.
נובמבר 2017, פאק שוב עוד פעם, יאללה התחלנו, משהו לא בסדר ואמא מתחילה לישון 20 שעות ביום, לא לאכול, להקיא, לא לתקשר עם הסביבה. סורוקה מיון מתאשפזים למחלקות, לא נמצא דבר ומשוחררים לבית בטענה כי אמא פשוט עושה את עצמה בשביל תשומת לב. משלמים 1200 שח אמבולנס לבית ומשתחררים. בשלב זה אמא שלי מתחילה להפסיק להתנייד עצמאית.
החג היחיד שהמשפחה שלי חוגגת הוא השנה האזרחית, לילה אחד שיושבים לאכול ביחד, לראות את אותן תוכניות הטלוויזיה שאני לא מבינה את ההומור בהן ולחגוג את השנה הבאה, כולנו ישנו, היינו סחוטים, נפשית ופיזית.
ינואר 2018 בדיקת דם שבוצעה במסגרת הכללית מגלה כי ספירת הדם נמוכה, נשלחים לסורוקה עם הפנייה ומכתב לבנק הדם, אינספור מלחמות על בדיקות על יחס, מתברר כי לאמא שלי יש דימום בקיבה.
מטופלים בדימום, מתחילים לברר דימום מוחי נוסף, נשלל וגם זה לאחר מלחמות, בכי, צעקות, השפלה אינספור מול מנהלי מחלקות והתחננויות בלתי פוסקות.
משוחררים לשיקום, עלה נגב ליד אופקים, מגיעים עם אמבולנס, המקום נראה יפה, ירוק, מרגישים קצת יותר אופטימיים. אני אחרי משמרת לילה עייפה הראש כבר לא מתפקד, בשלב זה אמא שלי הוזה, חווה אפסיה בדיבור ולא הולכת כלל. רופא תורן מביע את דאגתו כי משהו אינו כשורה.
משאירים את אמא ונוסעים לבית לנוח, זו הייתה גם דרישת הצוות.
23:30 טלפון, פאק רק נרדמתי, עונה "שלום מדברים מעלה נגב אנחנו מפנים את אמא שלך למיון, היא לא נושמת". קמים נוסעים לסורוקה , אמא מגיעה עם לחץ דם של 60/30, בדיקות ושוב חזרה לחדר הלם, ספטיק שוק.
מנהל מחלקת טיפול נמרץ מסביר יש ישנם 5% סיכויי הישרדות, הריאה הימנית קרסה והכליות לא מתפקדות.
הרבה צינורות, חתכים חדשים בעור, מכונת דיאליזה.

אלה קורגנסקי. תמונה באדיבות המשפחה

40 יום בטיפול נמרץ, 3 ביקורים מורשים ביום לפי שעות, חיטוי ולבישת בגדים סטריליים ומסיכה, אסור לגעת באמא, יש חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה.
מעירים אותה מההרדמה אך היא לא נושמת לבד, אז הצינור בפה והיא בהכרה מלאה בלי יכולת לדבר, עושה פרצופים מנסה להצחיק.
28 לפברואר משוחררים למחלקות להמשך טיפול והמתנה לשיקום.
הרבה זמן תהיתי איך אמא שלי תפסה זיהום כל כך קטלני כשהיא הייתה כל הזמן הזה בבית החולים ושוחררה רק לבית? היום אני יכולה להסביר, רשלנות רפואית, חדרים של 5 אנשים כ-4 מתוכם חולי שפעת ואחת לא, אני משערת כי לא הוחלפו כפפות אך שוב איני יכולה להגיד דבר בוודאות, מלבד כי אמא שלי קיבלה ספטיק שוק עקב סיבובי שפעת איתה לא הגיעה לסורוקה.
אם הגעתם עד לפה, תמשיכו זה הופך לעוד יותר מעניין מכאן, מבטיחה.
בית לוינשטיין, חבלות ראש פעם שנייה, אותו הצוות כולם מכירים אותנו, יופי, אמא שלי לא משתפת פעולה. הפחד לעמוד, הפחד מרופאים ובכי בטלפון כל ערב תיקחו אותי מכאן בבקשה.
חודש וחצי בלי שום התקדמות והביתה בכיסא גלגלים.
פאק אמא שלי בת 48 סיעודית, צריכה עזרה בהכל, טיטול, עזרה להתלבש לא מצליחה להתפקד לבד, יש מטפלת שגרה איתנו מנסים לחזור לשגרה אבל אין שגרה, אין שגרה בכל זה.
מאבדת עבודות על ימין ועל שמאל, מפחדת מכל טלפון, בכל פעם שנרדמת חולמת משהו רע על אמא שלי.
אבא שלי מתפטר, אין אוכל בבית, אין כסף לכלום, התקציב ספור, כל שקל ושקל. והחובות? ממשיכים להיערם.
היום, השבוע, חצי שנה אחרונה יודעת איך לקרוא לזה, הידרדרות מצב שוב, אמא שלי לא קמה מהמיטה בכלל, בהתחלה עוד קמה כשהיה "מגיע" פזיותרפיסט מטעם כללית וגם זה ל-15 דק' כל יום שישי, מפחד אפילו לגעת באמא שלי, לא עושה כלום והולך.
הדיכאון של אמא שלי גובר, היא מפסיקה לקום מהמיטה בכלל.
מרץ 2019, אני מתחתנת, שמלת כלה כל הבלאגן והמון פירוטכניקה להביא את אמא שלי לאירוע. אני מגיעה לאולם רק כדי לגלות כי בגלל הכאב בו אמא שלי שרויה היא לא יכולה להישאר בחתונה שלי. אנחנו 10 דקות לפני חופה ואני מבינה שלא תהיה לי תמונה עם אמא ואני אהיה לבד בחופה וכך אמא שלי עוזבת באמבולנס בחתונה שלי.
אמא שלי לא קמה מחודש מרץ, הדיכאון הקשה, הכאב הכרוני בו היא נמצאת וחוסר טיפול ועזרה מכל גורם שהוא פשוט הביאו לזה.
נובמבר 2019, שוב ריבים עם הכללית, אוף כמה שנמאס לי להתחנן "בבקשה אמא שלי בת 49 היא צעירה תעזרו לנו בבקשה", וההפנייה הנכספת לרופא שהוא אולי ההזדמנות האחרונה שלנו, רופא שיקומי. מגיעים, רותמים את אמא לרכש האחרון בבית זחליל, כיסא גלגלים שעולה במדרגות ויורד אותן, מארגנים הסעה מיד שרה, מגיעים מתרגשים לסורוקה, פוגשים את מנהל מחלקת שיקום, משוחחים. הד"ר הסביר בצורה מאוד נחמדה כי לכל אדם במדינה מגיע שיקום פעם אחת, לא מגיע עוד שיקום, היא לא מתאימה, זה מה יש, ככה בלי שום רגש. אמא שלי צעירה עוד יש סיכוי להשתקם לקבל עזרה אך גם פה זרקו אותו החוצה שוב.
חוזרים חזרה הביתה, מתוסכלים, אני בוכה כל הדרך, אבא שלי עייף, הוא הזדקן ב-10 שנים בשלוש האחרונות.
אבא נוסע עם אמא בהסעה ואני חוזרת לבית עם הרכב, מחכה שיתקשר ויגיד שהוא למטה, מתקשר צעקות "מהר רוצי למטה דחוף!", רצה למטה, אמא נפלה מכיסא הגלגלים. הנהג בלם קצת חזק, קורה.
אמא העלתה במשקל, מתחילים פירוטכניקה, תתפוס מפה אני אתפוס משם, 1 …2…3 כלום נופלת לרצפה. ככה בגב הרכב.
רצים למעלה מביאים מעלון, מתחילים להנדס את הנושא ברכב, מרימים והופ אמא בכיסא גלגלים. אבא פורק את הגב וצולע שרוי בכאבי תופת, חוזרים לבית וממשיכים לחפש תשובות.
לאמא שלי נפלו כל השיניים, בגיל 49 אמא שלי בלי שיניים, תורים לוקחים נצח, הרי עכשיו היא מטופלת מורכבת והכל מבוצע בהרדמה, כמו שאבא שלי שילם בשביל עקירת שן אחת 4,000 שח בברזילי אשקלון.
וגם כאן אין פתרון, לא באופן פרטי ולא מהקופות ובתי החולים.

ההורים שלי מרוששים, הם לא סוגרים את החודש ולא אני לא מבקשת תרומות, רק עזרה ושיתוף. אמא שלי תמות בבית ככה במיטה אם לא נצליח לקבל עזרה מקצועית, בשלב זה כל גורם אליו פנינו זרק אותנו מהמדרגות.
אני מתחננת לכל עזרה שהיא ושיתוף. אל תתנו לאמא שלי לחיות את שארית חייה ככה.
מתחננת לכל עזרה שהיא בבקשה.

בתמונה אמא שלי, שנה לפני שכל הגיהנום הזה התחיל.

מאת
יאן קורגנסקי. קליק לפניות דרך הפייסבוק

אודות כתבת מערכת

אתר הנשים והאמהות הגדול בישראל עם 900,000 גולשות בכל חודש ומועדון חברות עם מעל ל 110,000 נשים. באתר ניתן למצוא לצד כתבות וראיונות גם קשת של כותבות כשלכל אחת הצבע, הייחוד, הכישרון והסגנון שלה. חלומות. הגשמה. פחדים. בישול. ילד ראשון שני או רביעי. זוגיות ושאר הנושאים שכל אישה אוהבת לקרוא

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק