מי את שתאיימי על הבן שלי? ואז עלה לי הדם לראש

היא מתכופפת אליו, אוחזת בו בחוזקה בשתי הכתפיים הקטנות שלו, פוקחת לעברו זוג עיניים רושפות ונוזפת בו. הוא, מגובה מטר או פחות שולח אליה מבט שנע על הגבול שבין בהלה-הפתעה-שאלה, שמשמעותו: מה קרה לאישה הזו, אימא של חברה שלו מהגן, שיצאה ממנה כזאת מפלצת פתאום.
אני במרחק כמה מטרים מהסיטואציה, שאירעה במשחקיה, כשהתינוק שלי היה בן רבע לשלוש בערך, קולטת את התמונה ותוך כדי הליכה לכיוונו, ממש שומעת את קול זרימת הדם שלי כלפי מעלה לכיוון המוח, ובמקביל קול פנימי שאומר לי "הישארי רגועה, קודם כל בשבילו אבל גם בשבילך – הרי אין כל צורך בסצנות מיותרות לעיני קהל ההורים והילדים".
תוך שניה וחצי אני שם איתו, משחררת אותו מהאחיזה של זו, אוספת אותו אלי, מחבקת אותו ולוחשת לו, גם במילים: "הכל בסדר. אימא כאן".
הוא לא בוכה, נראה בסדר, אולי כבר הספיק לשכוח מה"אירוע" שאירע לפני מספר שניות, אבל אני עדיין נסערת.

אני נושמת נשימה עמוקה, מגייסת את מלוא כושר האיפוק שלי ואומרת לה בשקט אך באסרטיביות, מעל הראש שלו שהיה עדיין שעון על חזי "שלא תיגעי בבן שלי יותר לעולם!".
"הוא לא איפשר לבת שלי להשתתף במשחק ודחף אותה". היא בוחרת להשיב וכמו כדי לתרץ את התנהגותה, היא בוחרת לסטות מהאמת העובדתית…
על אף שזה לא באמת משנה, האמת העובדתית שהייתי עדה לה, בהיותי עומדת במרחק של כ- 4 מטרים לכל היותר מהסיטואציה, היא שהבן שלי לא דחף את הילדה שלה, אלא שהוא היה באמצע בנייה עם ילד אחר מהגן, וכל חטאו היה בכך שהוא דחה את ניסיונותיה של הבת שלה להצטרף לבנייה. ונכון, זה לא מחזה נעים לראות את הילד או הילדה שלך נדחים, זה כואב וזה מבאס ואולי הפגיעה שאנחנו חשים בשמם נדמית לנו כפגיעה פיזית, אם כי זה באמת לא היה המצב עובדתית. בכל מקרה, לא מצאתי לנכון להיכנס איתה בכלל לויכוח על העובדות.
"הסיבה בכלל לא מעניינת אותי. אני פשוט מבקשת ממך בצורה הכי מפורשת שיכולה להיות, תוך שאני מבטיחה לך שאני נוהגת כך בעצמי גם עם ילדים שאינם שלי, פשוט לא לגעת בבן שלי. זה מובן לך?"
"לילד הזה, כידוע לך, יש אימא", אני ממשיכה, "היא זו שמחנכת אותו והיא זו שבוחרת בכלים לחנך אותו. לא את". "ואם יש לך משהו נורא דחוף לומר לילד שלי בנושאי חינוך, את פונה אלי. בשום מקרה לא אליו. אני מקווה שהבהרתי את עצמי היטב ושזה לא יקרה שוב".
והיא בשלה. "אם אראה שוב את הבת שלי נפגעת, אגיב בדיוק באותה צורה." היא אומרת לי, בכנות, יש לציין.
ואני, בחוסר אונים מול המחשבה שהגברת הזו שוב תעז לפגוע בבן שלי, פשוט מוצאת עצמי משיבה לה תשובה שבין המילים שנאמרו בה הוזכרה גם פנייה למשטרה, אם זה יקרה שוב.
על מנת להעביר נכוחה את הסיטואציה, חשוב לי לציין שהדברים שלי נאמרו בקור רוח ובשקט, ובכלל, כל הדיאלוג בינינו התנהל בשקט ותוך התבוננות זו בעיניה של זו, כמובן מבלי שיתר מבקרי המשחקייה נוטלים בו איזשהו חלק.
על כל פנים, כאשר הוזכרה על ידי המילה "משטרה", והגם שהדברים נאמרו בשקט ותוך ניהול דיאלוג כן ואמיתי בינינו, ובעצם אולי דווקא בגלל זה, משהו בתגובה הלא מילולית שלה גרם לי פתאום לראות לה לתוך העיניים, ממש לראות, לא רק להסתכל.
פשוט ראיתי פתאום בעיניה שמשהו נפתח, שמשהו בהתרסה שהיתה שם קודם (ולא רק קודם, אלא בכלל בהתנהלות שלה כפי שהכרתי עד אז) זז הצידה, ופתאום התגלה שם משהו אחר, משהו שנראה לי עמוק ואמיתי, ומסקרן.
חצי שעה או יותר לאחר מכן, היא עצרה אותי בדרכי החוצה, והציעה שנמשיך לדבר למחרת על קפה.
למחרת בקפה הסברתי לה את עמדתי ולפיה כבוד האדם, וכמובן שזכותו על גופו כוללת את כל בני האדם ללא הבדל דת, מין וצבע, וכמובן, ואף ביתר שאת, את בני האדם שטרם הגיעו לגובהם המקסימאלי… – עלי לא מקובלת בשום תנאי התנהגות של ניצול הגובה היחסי, הכוח היחסי, המעמד וכו' של מבוגר כדי לפגוע בילד. כאמור, בשום תנאי!
מעבר לזה, אני סבורה שהעברת מסר לילדים ולפיו כל מבוגר, באשר הוא מבוגר, הינו בעל סמכות ובעל מרות כלפיהם, היא מסוכנת מאוד, ויכולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת.
ונדמה לי שאין צורך להרחיב בעניין ההשלכות העלולות להיות למסר כזה לילדינו, ולפיו לכל מבוגר שנקרה בדרכם מותר לומר ולקבוע ולהחליט (ולכפות) עליהם דברים כרצונו, רק בשם היותו מבוגר.

ולכן, אני מקפידה להבהיר לילד שלי מי מהמבוגרים הם אלה ש"מחליטים" עליו ומתי (כשהוא אתי אני, בגן הגננות והמטפלות וכו'), וכמובן, שאני מבהירה לו שגם אז יש גבולות של מה מותר ומה אסור להם בהתנהלות מולו.
היא הבינה אותי והסכימה איתי, וכשהתעניינתי מה קרה לה כשהזכרתי את המילה "משטרה" היא סיפרה לי שזה זרק אותה לילדותה, לסיטואציה שבה היא הלכה עם אמא שלה ועם אח שלה, ואמא שלה צעקה עליה ודיברה אליה בצורה מאוד לא יפה, עד כדי כך שעוברי אורח איימו על אמא שלה שיזמינו לה משטרה.
היא סיפרה לי עוד הרבה דברים אחרים בשיחה הזו, על הילדות שלה, על אלימות שחוותה, על היחסים שלה עם אמא שלה, ועל המאבקים האינסופיים שלה עם עצמה שלא להיות כמוה.
ואני חיבקתי אותה, את האישה שיום קודם רציתי להרוג על שפגעה בבני. וגם הרווחתי חברה.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

8 תגובות

  1. תודה לכולכן על התגובות. הנחישות והחובה שלנו להגן ולשמור על הגורים שלנו היא מובנת, ויחד עם זאת, יש לנו גם חובה ואחריות כלפיהם כמודל לחיקוי, ואת זה כדאי לזכור בבואנו להגיב לסיטואציות שנקרות בדרכינו. במקרה הנוכחי, מדובר היה באישה / אימא של ילדה מהגן של הבן שלי – אישה נורמטיבית, נעימה, משכילה ומוצלחת בכל מובן. לא מדובר באיזו אישה מופרעת. ואני חושבת ששתינו נהגנו בסיטואציה שנוצרה בכנות וגילינו אחריות, ובזכות זה הסיטואציה לא הידרדרה למקומות לא טובים.

  2. אישה אחת, לדעתי לא הכי שפויה, עשתה דבר דומה לבן שלי. ביום הראשון של כתה א!! היא התחילה לצרוח עליו לעיני כל ההורים והילדים על משהו שהוא כביכול לעשה פעם לבת שלה. שם לה רגל או משהו כזה. היה או לא היה זה לא משנה. האישה הזאת מכשפה. כמובן הזהרתי אותה ובעלי איים לתבוע אותה. בבית ספר, אחרי שפנינו למנהל וליועצת ולמחנכת היא הוזהרה לא להתקרב לשטח בית ספר. אז היא עשתה לו את זה כמה פעמים שוב מחוץ לכתלי בית הספר. אנחנו עד היום בטראומה מזה. אני מזועזעת מאנשים כאלה , שגם לא נותנים לילד להתמודד בעצמו וגם פוגעים בילד קטן וחסר ישע בסיטואציה שהם בה המבוגרים.

  3. זו חובתינו להגן עליהם וזכות שלך לשתף את כולנו. הכתיבה היא אחת המתנות שקיבלת. תמשיכי לכתוב. .ממשיכה לקרוא

  4. אוהבת לקרוא אותך. את מהנשים שיש להן שליחות בעולם הזה. לפעמים זה עול ומשא לא קל אבל מהצד השני את מתנה. תודה

  5. כתבת "אני, בחוסר אונים". בדיוק להיפך יקירה. היית הכי ברורה והכי מגוננת על הגוזל שלך. כל הכבוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות