מרגש: לחבק את אלינור בתוך ים של דמעות

לפני חודשים ספורים במהלך נסיעת עבודה לאיטליה, קיבלתי טלפון מבן זוגי: "מגרשים את אלינור ואמא שלה, חשבתי שתרצי לדבר איתן לפני".
עיניי התמלאו בדמעות מלוחות וצמרמורת לא מוכרת עברה בכל גופי. בקול חנוק התקשרתי להיפרד.

הפרידה תמיד הייתה באוויר וכמה שניסיתי, מעולם לא הצלחתי להימנע מלדמיין איך היא תיראה. תמיד חשבתי שנלווה אותן לשדה התעופה ואני אחבק את אלינור הקטנה בתוך ים של דמעות ולא אסכים להרפות.
שיחת טלפון קצרה לא הייתה בדמיונות .

אלינור נולדה במשקל 900 גרם. ביום היוולדה, במחלקת הפגים של איכילוב, נחשפתי לראשונה לתינוקת בגודל כף יד. הזדעזעתי והוקסמתי בו זמנית.

אלינור גדלה אצלנו בבית.
מאז שיצאה מהאינקובטור זכיתי להיות עדה לגדילה וההתפתחות שלה, ראיתי אותה מתהפכת מהבטן לגב בפעם הראשונה, ליבי נמס בחיוכה הראשון, שמעתי את צליל צחוקה הראשון ואפילו זכיתי לצלם את צעדיה הראשונים.
היא הייתה קוראת לי ולאחיותיי בקידומת הנפלאה "דודה" ולהורים שלי היא קראה סבא וסבתא. היא הייתה כל עולמנו, האור שמילא את חיינו. היא הפכה להיות הילדה הכי יפה שאי פעם ראינו, מלאה בגומות חן עמוקות' חכמה להפליא ומצחיקה עד דמעות.
העובדה שעדיין לא הייתי אמא הפכה את החוויה לעצומה יותר, כשלא ראיתי אותה התגעגעתי אליה וכשראיתי אותה התרגשתי, אהבתי לקנות לה, לשחק איתה ולחבק אותה כאילו הייתה ילדתי.

למרות שכל חדרי הבית עמדו לרשותן, אמא שלה התעקשה להתגורר בחדר הכי קטן בבית, זה בלי המזגן. היא לא רצתה מיטה אלא מזרן על הרצפה, היא הייתה מתעצבנת שהיינו מרעיפים על אלינור מתנות ופינוקים. באותה העת סירבתי להבין אותה. היום אני יודעת שהיא הייתה חכמה מכולנו, היא ידעה שיום אחד היא כבר לא תוכל להעניק לילדה שלה את כל זה.
החודש אלינור חוגגת את יום ההולדת הרביעי שלה. פעם ראשונה בארץ אחרת, בשפה אחרת עם משפחה אחרת. פעם ראשונה לצד אבא שלה שגורש עוד שאמה הייתה בחודשי ההיריון הראשונים איתה.

אני כל כך מתגעגעת אליה שלפעמים כואבות לי כל העצמות בגוף. ברגעים המועטים שאני לבד, בנסיעה או במקלחת, אני גם מרשה לעצמי להתפרק עד הסוף ולבכות את אותן הדמעות המלוחות .

פורסם לראשונה ב 2012

קראת? ספרי לנו מה את חושבת-)

13 תגובות

  1. ליטל היקרה כל מילה ומילה מרגשת בפני עצמה אבל אין שום מילה בעולם שיכולה לתאר את גודל האהבה והנתינה של כולכם כלפיי בטי ואלינור הייתי שם לא פעם ולא עשר ותמיד נדהמתי מחדש מחזיקה אצבעות ששוב תהיו יחד

  2. מבינה שהדמעות שלי "לא נספרות" לעומת אלינור המקסימה ובכל זאת הן יוצאות וזולגות. מתרגשת מהסיפור שלך.

  3. כששמים את הפוליטיקה והחוקיות בצד מגלים פתאום פנים של אנשים. זה נעשה קשה כשהאנשים הם ילדים. תודה על שריגשת כ"כ והבאת עוד סיפור על המצב הלא אנושי הזה

    1. למרות שיש לי מה לומר על גירוש החלטתי לא להתייחס לזה , בתקווה שהסיפורים האישיים אולי יביאו את השינוי בעתיד . ובאשר לילדים , את בהחלט צודקת . ממש עוד מעט היא כבר לא תזכור אותנו וזה הופך את כל הסיפור לקשה יותר…

להגיב על אפרתה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות