חופשייה בתוך מסגרות: למדתי לסדר את הבלאגן בחיי

החיים שלי היו בלאגן, כן בלאגן אחד גדול, ובתוכו היה איזה סדר, סדר קיומי ששמר עליי, על הילדים שלי, על העבודה שלי, על הזוגיות שלי. רק הייתי צריכה לפקוח את העיניים ולהיות עירנית.

כילדה לא מאובחנת עם הפרעות קשב וריכוז (כי בשנים שאני עליתי לבית ספר אף אחד לא איבחן שום דבר, פשוט היו עלינו "תוויות" – עצלנית, שובבה ועוד), וכבוגרת עם הפרעות קשב וריכוז, הרגשתי שיש סביבי כל הזמן בלאגן, וזו לא הייתה רק הרגשה, זו הייתה המציאות, ובמציאות הזו כל הזמן הייתי עסוקה בלסדר.

עד לפני כשנה וחצי כשהייתי בת 41 לא הבנתי את זה, לא הבנתי למה אני כל הזמן בבלאגן, מסדרת דבר אחד והשני מתבלגן, ותמיד הייתי מחכה, ידעתי היטב שאם סידרתי משהו אחד, משהו אחר… נו, אתן יודעות… נכון! משהו אחר יתבלגן, משהו אחר יהיה לא מסודר, לא מאורגן, לא מתוקתק.

אז מה קרה לפני שנה וחצי? לפני שנה וחצי הלכתי לסוג של מתקשרת מאמנת (כזו שמבצעת תיקשור ועם התשובות שמתקבלות מקיימים פגישת אימון לחיים). בפגישה הזו ירדו המון אסימונים, אבל ה-אסימון שירד היה הסדר/בלאגן, ולעולם לא אשכח מה שהמאמנת אמרה לי, כי המשפט הזה עשה לי סדר אחד ענק. היא אמרה: "את חופשייה בתוך מסגרות". כולנו רוצים להיות חופשיים, אבל מה זה אומר בעצם? אז אני לא יכולה לתת לכן את התשובה מה זה אומר לכן, מה תהיה התשובה הנכונה בשבילכן, אבל אני כן יכולה להגיד מה זה אומר לי, ואם זה יעשה סדר לפחות לאחת, זכיתי. אני אתחיל בלהגדיר (על אף שאני לא אוהבת הגדרות אבל זה קיים) מה זה מסגרת: הבית (הפיזי, 4 הקירות שלנו) שלנו הוא מסגרת. הילדים שלנו הם מסגרת. העבודה היא מסגרת, הזוגיות שלנו היא מסגרת. היותנו ילדים של מישהו (ובגילאים האלו מ 40+ אנחנו כבר לאט לאט מתחילים לטפל בהורינו) זה מסגרת. מסגרות שונות עוטפות אותנו יום יום, שעה שעה למשך חיינו, אפילו לגדל חיית מחמד זה סוג של מסגרת. לי זה אמר שאני צריכה להפסיק להיאבק בבלאגן. הוא שם, זו המציאות, אני רק צריכה להסתכל עליו אחרת, כי באותה תקופה הרגשתי שאני נאבקת במסגרות (תמיד הייתי מרדנית, ביסודי, בתיכון, בצבא אבל אז הייתי צעירה ולהתמרד היה חלק מהצעירות). המסגרות היוו עבורי באותו שלב סוג של בלאגן ואי חופש, ולא ראיתי איך אני יכולה לפרוח בהן.

"את חופשייה בתוך מסגרות" היא אמרה, ואני תהיתי ושאלתי: "למה את מתכוונת?" והיא כמאמנת נפלאה גלגלה חזרה אלי את השאלה: "למה את חושבת שאני מתכוונת?" ועניתי בפשטות: "כל עוד יאפשרו לי ללכת בדרך שלי, אני אשיג כל תוצאה, אם זה ביחסים טובים יותר עם הילדים שלי, אם זה תוצאות טובות יותר בתפקיד שלי, אם זה להבין שזוגיות זה לא דבר מפחיד אלא מעצים. התוצאות, הטוב, השפע יגיע" והמאמנת הנידה ראשה לחיוב, לא אמרה מילה ואני הלכתי הביתה עם המשפט הזה: "את חופשיה בתוך מסגרות".

החברה בונה ומעצבת אותנו לפי דרישותיה, ומהר מאוד אנחנו מתיישרים לפי הדרישות האלו, אבל אני רוצה לשאול אתכן: "מה הייתן עושות אילו יכולתן לשלב?" בטח אתן אומרות לעצמכן שזה בלתי אפשרי, כי אם אני זה אני, ואני לא פועלת לפי "חוקי החברה" אז איך אפשר לשלב? גם להיות אני וגם לפעול לפי חוקי החברה?

אני יודעת שמצאתי, זה לקח זמן, זה לקח ימים ושבועות של למידה ועבודה אישית, אבל מצאתי, מצאתי איך להיות אני וגם "להתיישר" לפי חוקי החברה וזה עשה לי כל כך הרבה סדר! בצורה כזו שכשיש "בלאגן" אני כבר לא רואה אותו, הוא מסתדר מעצמו.

אז תשאלו איך עושים את זה? אתן יכולות לשאול, ואני אתן לכן בשמחה את התשובה, כי אני לא מגלה ולא גיליתי שום דבר חדש. אבל לפני כן אכתוב משפט, משפט שהתחלתי לתרגל לפני 5 שנים כמעט ואני מאמינה שהוא המפתח לשינוי שעברתי.

"הסוד הוא לא להתלונן, אפילו לא בפני עצמכן"

בואו ונראה על מה אנחנו מתלוננות? (או כמו שהגדרתי קודם- למה בהרגשה יש כל הזמן בלאגן סביבנו). אנחנו מתלוננות ב-2 מקרים: 1.על מה שכבר היה, 2.על מה שעומד לקרות. אם אנחנו מתלוננות על המקרה הראשון: למשל, נהג "חתך" אותי בכביש, זה כבר קרה, הוא כבר "חתך" אותי וסבירות גבוהה שעוד כמה לפני ונמצא הרחק הרחק קדימה, האם הנהג הזה שומע שאני מקללת את אימו או אביו 10 דורות אחורה? לא, הוא לא. רק אני נשארתי עם העצבים והתסכול, ובינינו, רובנו סוחבות אותם כמעט כל היום, הנהג החותך יהיה איתנו הרבה יותר ממה שרצינו לתת לו מקום. אם אנחנו מתלוננות על המקרה השני: למשל, יש מסיבת יום המשפחה בגן או בבית ספר ביום שישי (שלרובנו, האימהות, יום שישי הוא יום של מפגש של חברות על כוס קפה, בישולים אחרונים, אולי לחזור למיטה לישון עוד כמה שעות) בקיצור, יום המשפחה בשעה 9 בגן גמר לנו את כל היום שישי. עכשיו זה מתפצל לשתיים: 1.אם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לשנות את מה שעומד לקרות, באמצעים לגיטימיים, כשרים חברתית – לכי על זה, יכול להיות שיש עוד אנשים שלא מתאים להם, ואולי יום אחד לצאת מוקדם יותר מהעבודה ולעשות מסיבת יום המשפחה לפני סיום הגן יתאים להרבה אחרים וייקבע תאריך אחר. 2.אם את לא יכולה לעשות דבר כדי לשנות את מה שעומד לקרות אמצי את זה באהבה (אני יודעת, יש מצב שכשאתן קוראות את זה עכשיו אתן עפות "באהבה"??? היא אשכרה כתבה "באהבה"????). למה באהבה? כי זו המציאות שלך, והמציאות תמיד תנצח אז בשביל השקט הנפשי שלנו, כדי שנוכל להינות מהרגע, כדי שנוכל למקסם את עצמנו, קבלי את זה באהבה. 

לא שכחתי שאני חייבת תשובה על השאלה: "איך אני אהיה אני ובכל זאת להתיישר לפי חוקי החברה"?

תהיי את – כן כן, זאת שמרימה את הכפפה וכותבת בקבוצת הוואטסאפ של ההורים: לא נוח לי ביום שישי, מה אתם אומרים? אולי נציע לגננת שעה מוקדמת ביום חול, למשל שעה לפני סיום היום בגן? וגם "תתיישרי" לפי חוקי החברה- אם מרבית ההורים יצטרפו להצעתך, נפלא! העלית הצעה שיכולה לעזור למשפחות רבות לחגוג בשמחה ובלי לחצים או הרגשה של "לקחו לי את השישי הפנוי שלי". אם יש רוב חברתי נגד הצעתך עשי שני דברים: 1.כן, אלו חוקי החברה הספציפית של הגן הספציפי בו נמצא/ת בנך/ביתך, יש יותר הורים שמתאים להם בשישי מהסיבות שלהם מאשר להגיע מוקדם יותר ביום חול באמצע השבוע כדי לחגוג. 2.קבלי את המציאות הזו באהבה, ביום שישי תחגגי עם הילד/ה את יום המשפחה ב 9 בבוקר בגן, בשמחה, בהתרגשות ובאהבה.

אז מה היה לנו בבלאגן הזה? 1.אני קודם אני, אומרת/עושה/מציעה מה שאני רואה לנכון, לא נרתעת ממה יחשבו עליי (תכל'ס זה באמת לא משנה מה אחרים חושבים עלינו, חשוב רק מה אנחנו חושבים עלינו). 2.אם הייתי אני וזה לא מקובל על דעת הרוב, אני מתיישרת לפי חוקי החברה בה אני נמצאת. ברירת המחדל היא: קודם כל את. כדי שתרגישי שעשית, שיזמת, שהצעת, שהבאת זווית אחרת, והכי חשוב שהיית נאמנה לעצמך.

יש סדר בתוך המסגרות תוך שמירה על מי שאנחנו.

אני עיינה, בת 42.5, אמא לליאור בת 12 ועידו בן 10.5, נמצאת בזוגיות מדהימה שנה וחצי, עובדת בעבודה תובענית שאני מטורפת עליה, עם מגוון רחב של אנשים, בת להורים שאוטוטו יהיו בני 70, אחות קטנה לאיילת, דודה לנעם ומאיה, מגדלת כבר 4.5 שנים חתול ששמו "מתוקי".

תקראו את הפסקה האחרונה ותראו כמה פוטנציאל לבלאגן יש כאן!

אבל בחיים שלי, אני חופשייה בתוך מסגרות: אני מגדלת את ילדיי מתוך פתיחות ומאפשרת להם להיות הם, תוך שמירה על חוקי הבית (שהם חוקי החברה בתכל'ס) כדי שירגישו שהבית שלהם הוא המקום הבטוח שלהם, תמיד. הרווחתי את זה בעבודה קשה כשהבת או הבן שלי אומרים לי כשאני חוזרת מהעבודה שהם התגעגעו אליי וכמה טוב שחזרתי הביתה.

אני בזוגיות מדהימה כי זנחתי את המחשבות (שהן כמו עננים, אפשר פשוט לסלק אותן) הרעות שאני יכולה להיפגע שוב מאהבה ובחרתי לחשוב מחשבות של אהבה, והערכה, וכבוד הדדי, וגיליתי שהאהבה שלי לבן זוגי רק הולכת ומתעצמת, וזה חוזר כמו בומרנג, יש סינרגיה, זוגיות טובה תחזיק מעמד ככל שבני הזוג יכבדו ויתנו מקום לכל אחד מהם להיות שלם בפני עצמו.

אני מצויינת בעבודה שלי כי למדתי שיש לי המון רעיונות ואני מאוד יצירתית, ולמדתי תמיד להגיד אותם, אף פעם לא לחשוש מה יחשבו עליי, ולרוב התשובה של הבוס שלי תהיה: "כל עוד תגיעי לתוצאה שאני רוצה, תעשי את זה בדרך שאת רואה לנכון". זה קודם כל אני, ואח"כ חוקי החברה שאני נמצאת בה. 

ועכשיו אתן מוזמנות לקחת את מה שכתבתי, ולעשות קופי פייסט לחיים שלכן ולגלות שלא גיליתי שום דבר חדש, רק הדלקתי את האור. הדלקתי את האור שנמצא שם בכל מקרה ואני מנסה להראות לכן את הדרך.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות