מעשה בילד אחד שממש אוהב ללכת לגן. ואמא אחת שלא כל כך

בדרך כלל הוא קם ממש בשמחה לגן. מברר איזה יום היום. מוודא שיש לו מים קרים (מאוד) בבקבוק. בוחר חולצה. מגריל נעליים. ואין סצנות מצידו בנושא הזה.
בדרך כלל הוא הולך ממש באושר לגן. נזכר פתאום למי יהיה יומולדת היום או מחר. מוודא שמספיק חם בחוץ כדי לדעת שהם ייצאו לחצר ויקבלו שם מלון או אבטיח.
זו יותר אני הבעייתית. כי אם לא היו משימות ומטלות ועבודה וקריירה וכתיבה ושיווק ולקוחות.. ואם זה היה תלוי ממש רק בי.. הייתי משאירה אותו איתי צמוד אליי. הייתי לוקחת אותו איתי למשרד. יושבת איתו בבית קפה. מצרפת אותו לפגישות. מתייעצת איתו על רעיונות חדשים. עונה יחד איתו על מיילים.
לפעמים אני ממש משכנעת את עצמי שזה יותר בריא לו ככה. להיות צמוד לאמא שלו. שנהיה באותה טריטוריה כל הזמן. כמו תרנגולת ואפרוח. כמו שברא אותנו הטבע. כמו שכל המסע המופלא שלנו התחיל. גור קטן ומהמם ברחם של אמא שלו. מחוברים.

מחוברים. כמו שברא אותנו הטבע

מחוברים. כמו שברא אותנו הטבע

אבל כל יום ויום מחדש השיכנוע הזה לא עומד במבחן ההלכה למעשה. כל יום ויום מחדש הוא מצחצח לעצמו שיניים, לוקח 2 (או 3) טופי, בוחר סנדלים, בודק מה כתוב או מצוייר על החולצה, מתלונן על עקיצות היתושים שמפריעות לו ברגליים, ומתפנה ברצון רב לאוטו.

רצון רב מצידו.

יש כמובן ימים עמוסים שאני שמחה שיש לו את הלו"ז האישי שלו בגן, כך שזה מפנה לי את הזמן להמשיך לתפעל את כל הפרוצדורה סביבי, להיות יצירתית, ולבצע את המשימות שלי. יש ימים קצת פחות עמוסים שעדיין גם בהם אני מודה לאל על המצאת הגנים הפרטיים, כך שלי אין שום תירוץ שלא לעבוד קשה ולא לעמוד בכל היעדים שלי.. אבל יש גם ימים "אפורים" בהם קצת פחות מתחשק לי לקלף ממנו את בגדי השינה הרכים, להפריד אותו מהמצעים הצבעוניים של המיטה שלו, ולהלביש עליו את בגדי הגן הרשמיים.. אבל גם בימים האלו אני לא משפיעה עליו לרעה ולא מדיחה אותו לדבר עבירה. אני לא פותחת בפניו את היומן שלי ומציעה לו להצטרף אליי לפגישות/ראיונות/כנסים/עבודה מכל סוג.. הכל נשאר אצלי בראש.
וכולם מסביבי מסבירים לי כמה אני טועה. כמה אני לא מבינה איך טוב לו ולי שהוא במסגרת. שיש לו סדר יום נפרד משלו, שהוא אוכל מסודר, והוא בחברת ילדים בני גילו.
והכל נכון. והכל הגיוני. אבל זה מה שכולם אומרים. ואני? אני בכלל לא מסכימה איתם.
כי למרות שהרי ברור שאם הוא ישאר איתי הוא לא ילמד שירים חדשים וצעדי ריקוד מדליקים. ולא ייחשף למידע מעניין על שמעון פרס ועל יום ירושלים ולא ידקלם איך יודעים שבא אביב וכמה בר כוכבא היה גיבור.. זה עדיין לא משנה את העובדה שאני נשארת עם אותו רצון לא לקלף ממנו את בגדי השינה בבקרים ולהשאיר אותו ואת שיער המשי שלו איתי.

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק