יצאתי לקרב על הכבוד של אמא והחלטתי להילחם בכל מחיר

ושוב אני יושבת מול מהדורת החדשות, שעיקרה מוקדש למחדל של הממשלה ומשרד הבריאות בנושא הקשישים ובתי האבות.
למזלי, זכיתי לטפל באמא שהייתה כבר אלמנה, 5 שנים לאחר שלקתה בשבץ מוחי, בבית שלי. לא יודעת מה הייתי עושה אם היא הייתה היום בבית אבות.
כתבתי מכתב לשבץ המוחי שתקף אותה:
כולך קריש דם קטן.
קריש קטן- רוצח שקט, שעשה דרכו בדממה אל עבר המטרה.
המומחיות שלך ראויה להערצה וגם הנזק שאתה מייצר.
כשהגעת ליעד- הרסת את כל מה שנקרה בדרכך.
הגעתך למוח, בישרה על עידן חדש:
שיתוק בפלג גוף ימני, איבוד יכולת הדיבור, ההבנה והקריאה. השארת את אמא שלי בהכרה מלאה, אך ללא יכולת להבין את המצב לאשורו.
הנזק שעשית לאמא, שעיקר העשייה שלה היה כרוך בחשיבה, בחשיבה מתמטית ובקריאה- היה הרסני.
הייתי עירומה מאשליות. הבנתי שאני ניצבת בפני קרב חיי. הקרב על הכבוד של אמא.
מהר מאד קבלתי החלטה לנסות ולערער על מה שהשארת אחריך.
הבאתי אותה למחלקת השיקום הכי טובה שיש. דאגתי שהיא תקבל את התנאים האופטימליים.
דבר אחד ידעתי בוודאות- אהבה יומיומית עם טיפול צמוד שלי בבית ולא במוסד, יאפשרו לי להילחם בך.

הייתי נשואה עם שני ילדים קטנים. גרנו בירושלים. עבדנו בטלוויזיה בערוץ 1.
התייעצתי עם בן זוגי, הוא לא חשב על אפשרות אחרת. היה לו ברור, שאנחנו מביאים את אמא הביתה ונלחמים עליה.

התכוננו למעבר הביתה. גרנו ועבדנו בירושלים. כל יום אחה״צ נסעתי לת״א למחלקת השיקום.
אני חושבת, שאתה צריך לבקש סליחה מבן זוגי ומשני ילדיי על תקופה של שלושה חודשים בהם לא הייתי נוכחת בחייהם.
בתום שלושה חודשים, אחרי שהכנו את הבית לקראת הגעתה, הגיע היום המיוחל.
החיים השתנו. אנחנו לא נתנו לשינוי להשפיע עלינו. התייחסנו למצב החדש בטבעיות.
נשארנו לבד במלחמה. אף אחד מבני משפחתי לא בא לעזרתנו. לא נתנו לעובדה זו לשבור אותנו.
הבאנו פיזיותרפיסטית, מרפאה בעיסוק ומטפלת בדיבור מספר פעמים בשבוע, כדי לשקם אותה מאפס. ההתקדמות הייתה איטית. לאחר מספר חודשים, אמא כבר עמדה על רגליה והלכה עם מקל. ברם, הדיבור נפגע ללא תקנה.
יצר הקריאה היה חזק אצלה. היא לא ויתרה. היא ניסתה לקרוא עיתונים. אבל בנושא זה אתה ניצחת. אני חושבת שלא הבינה מה כתוב בהם. היא כנראה רצתה לעודד אותנו, ואני שיחקתי יחד איתה את המשחק.
החיים נכנסו לשגרה קשה. סדר היום שובש והשתנה לחלוטין. הבילויים הצטמצמו למינימום, שלא לדבר על חופשות עם הילדים.
לאחר תקופה ילדתי ילד שלישי. חיים חדשים נוספו לבית והביאו איתם שמחה גדולה.
אחרי שנים רבות בירושלים, קבלנו החלטה אמיצה. עברנו להרצליה, כדי שאמא תהיה קרובה למשפחה בת”א.
קנינו בית והכנו גם יחידה עבורה. המעבר היטיב עמה והיא המשיכה להתקדם. טיילה ברחבי הבית ובגינה ואפילו עלתה במשקל. כל לילה ניהלתי אתך מונולוג שמשפט הסיום שלו אף פעם לא השתנה: “אני אנצח אותך”.
שלוש פעמים בשבוע בן זוגי לקח את אמא למטפלת בדיבור, שקיבלה את מטופליה בבית שלה. הוא נהג לשאת את אמא על ידיו, כדי שלא תצעד בשביל הארוך.
הילדים חוו את הקשיים, אך היו חלק מחייה ועזרו כמיטב יכולתם.
אחרי חמש שנים בהם החזרנו לאמא מעט מהכבוד שלה היא נפטרה.


שלושים ושתיים שנים אני מחכה להגיד לך: אתה ניצחת בנזק שגרמת. אבל הניצחון הזה הביא לניצחון מושלם שלי.
ההתגייסות וההקרבה יוצאת הדופן של בן זוגי וילדיי נתנו לי את המתנה הכי טובה שיכולתי לייחל לה.
גרמת לנו להיות משפחה מאוחדת וחזקה. משפחה שיודעת לתפקד בכל מצב. משפחה שיודעת לתת ללא כל תנאי- גם לאחרים.
שנה לאחר מותה של אמא נולדה לנו בת זקונים.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות