המסע הקשה להריון: למרות הכאב הגדול, הייתי עושה את זה שוב

זהו סיפור על מסע. 3.5 שנים של מסע מורכב מלא בעליות ומורדות שאף אחד לא הכין אותי אליו. מסע שלימד אותי כלכך הרבה. על עצמי, על הזוגיות והבית, על אימהות, על הגשמה עצמית, על פגיעות, על פרופורציות.
אם מישהו אי פעם היה אומר לי שאני אהיה מהנשים הללו שמספרות שלקח להן שנים להיכנס להריון הייתי צוחקת.
אני? זאת שמתקתקת משימות ואוכלת פרויקטים מורכבים לארוחת בוקר? מה הבעיה להיכנס להריון וללדת? הרי כולם עושים את זה.
אבל למישהו היו תוכניות אחרות עבורנו ומה שהתחיל כמסלול ״סטנדרטי״ של IVF עם הבכור שלנו הפך במהרה למסלול של מטיבי לכת כשרצינו היריון נוסף.

אין מה לומר, לעבור טיפולי פוריות זה קשה ומורכב. בטירוף. זה להזריק הורמונים ימים על ימים כל חודש, לעשות אינסוף בדיקות דם, אולטרסאונד, רופאים, שיחות טלפון, לקבל הנחיות, להגיע לשאיבה בהרדמה מלאה, החזרות של עוברים וכל זה כשלוחות הזמנים צריכים להיות גמישים כי יכול להיות שפתאום מעדכנים אותך שמחרתיים זה קורה ובכלל יש לך מצגת ענקית בעבודה שאת מתכוננת אליה שבועות. וההורמונים שמכניסים אותך לרכבת הרים רגשית על בסיס שעתי ואת מרגישה לעיתים שאת פשוט עומדת לאבד את זה.
הבית נכנס לסיר לחץ, הזוגיות על הקצה. זה הרי הגוף שלי ומה שאני עוברת אבל יש עוד נפשות שצריכות להתמודד עם כל מה שקורה. ואיך עוזרים? האם אני בכלל יודעת לבקש עזרה? ואולי אחת הדילמות המורכבות – האם לעדכן בעבודה על טיפולים או להמשיך כאילו הכל כרגיל, הרי למה שכולם ייכנסו לך לרחם ויעשו חישובים מתי את בטיפול והאם נקלטת?
במשך המון זמן הסתרתי. במקום העבודה הרגשתי גיבורה על זה שהצלחתי להמשיך לעבוד כרגיל כששום דבר לא באמת רגיל. אבל כל פעם אמרתי לעצמי ״החודש זה יקרה״ ואז אספר בדיעבד. כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה שאין שום צורך להיות גיבורה גדולה, להיפך. המקום בו את מבלה את רוב שעות היום שלך יכול לתת לך המון כוח ותמיכה לאורך הדרך. כי טיפולים זה לא זבנג וגמרנו.
אבל מסתבר שהטיפולים היו אולי החלק היותר פשוט במשוואה. כי כשהגיעו הריונות, לא הצלחתי להחזיק אותם. ועוד אחד ועוד אחד. וכל התחלה מלווה בהתרגשות לצד חששות עצומות ואז כשלא מצליחים לעבור את השבועות הראשונים כל המגדל שבנית מתחיל להתפרק. תחושת כישלון מוחלטת השתלטה עליי כל פעם מחדש. איך זה יכול להיות? עשינו הכל כמו שצריך. ולמה לעזאזל זה חייב לקרות לי כשכולם מסביב נכנסים להריון ויולדים בכזאת קלות??


אחרי כל הריון הרופאים ביקשו להמתין ולנקות את הגוף לפחות חודשיים-שלושה. כל מה שעבר לי בראש זה איך עוברים את ההמתנה מבלי להתחרפן? הזמן עובר והילד הגדול שלי כבר פתח פער גדול. אני הייתי מסתכלת עליו וחושבת על פער הגילאים שלעולם לא יהיה כמו שרציתי עבורו.

שנה פלוס בתוך כל הרעש הזה שהפך להיות מרכז העולם החלטתי לקבל הצעת עבודה ולהתחיל תפקיד במקום חדש. יש שאמרו לי שזה לא זמן טוב ולמרות זאת החלטתי שכנראה אין דבר כזה זמן טוב ועם המון תמיכה מהבית הלכתי על זה. בדיעבד, זאת אולי הייתה אחת ההחלטות היותר משמעותיות שקיבלתי. למה? כי דאגתי להרים את הראש ולהגשים את עצמי ולא לתת לתקופה הארוכה הזאת לעצור את ההתפתחות האישית שלי, שלרגעים יכולה להידחק אי שם הצידה בתוך הטירוף.
ובאמת אחרי כמה חודשים הגיע הריון מספר 4. הכל היה נראה תקין בהתחלה ועברנו את השבועות הראשונים, דופק תקין, שקיפות עורפית תקינה. את בחילות הבוקר עברתי בקושי והבטן כבר התחילה לצאת. בשבוע 17 הגיע היום לסקירת מערכות לגלות את מין העובר וסוף סוף לשתף את כל העולם בבשורות המשמחות.
נשכבתי על המיטה והרופא התחיל את הבדיקה. תוך דקות כבר עמדו מעליי מספר רופאים והתחלתי להבין שמשהו פה לא בסדר. לא רציתי להאמין. החזקתי את עצמי עד שהגענו לאיכילוב. מצאו מום בלב ובמוח של העוברית הקטנה שלנו והיינו צריכים להפסיק את ההריון. הרופאים אמרו שזה ביש מזל. ביש מזל?? באיזה קטע זה קורה דווקא לנו? אלו רגעים של שברון לב, של איבוד אמונה, של אבל אמיתי ומכאן כבר לא לגמרי ברור לנו איך ממשיכים הלאה. הגוף והנפש כבר לא יכולים להכיל עוד. רגעים של חושך שקשה לתאר במילים.
הפרידה מההריון ההוא הייתה הקשה מכולם. כדי להפסיק הריון בשבוע 17 מכניסים אותך לניתוח בחדר לידה ואת מתעוררת בהתאוששות חדר יולדות לצד נשים שעברו הרגע קיסרי ומחזיקות תינוקות בידיים. הרגע שבו התעוררתי והבנתי איפה אני הוא אולי החשוך מכולם ויילך איתי לעד.

אבל כוח הרצון מנצח. עם המון עזרה ותמיכה התחלנו להרים את הראש ולהסתכל קדימה ולא אחורה. כי אם לא תהיה תקוה ואופטימיות אז אין טעם במסע.

ואז הוא הגיע, הריון מספר 5.
הוא התחיל רע, אפילו רע מאוד. לא היה לו סיכוי. עברתי לא פחות מ-2 ניתוחי חירום בשחלה בשבועות מוקדמים והרופאים לא האמינו שאני עדיין עומדת על הרגליים. הוא הפך במהרה להריון בסיכון גבוה. הריון יקר. מונח חדש שנכנס לחיי ולמדתי לחיות איתו ולצידו. אבל האמתי וקיוויתי ורציתי כלכך ועמוק בפנים ידעתי שיש לי שורדת אמיתית בבטן שלא תאכזב אותי. והיא לא אכזבה.
9 חודשים ארוכים, מלאי חרדות וחלומות רעים. ורק אחרי שכבר עברנו את כל הבדיקות האפשריות ונראה שההיריון הזה יחזיק התחלתי להשתחרר וגם ליהנות.
אפילו לידה בימי קורונה לא הצליחה לרגש אותנו במיוחד כי מי יכול על הקטנה הזאת שהחליטה שזה הזמן שלה לצאת לעולם?
סוף תשיעי, אחרי ימים של זירוזים, כניסה ויציאה מבית החולים נכנסתי לחדר הלידה. בחדר הספציפי הזה זוג שהיה שם לפנינו החליט שהוא מקשט את הקירות באורות רומנטיים והשאיר את המחווה למי שיגיע אחריו. חדר שנראה כמו קסם, בדיוק אבל בדיוק מה שהייתי צריכה. קארמה. המיילדת לא הפסיקה להתפעל מהאנרגיה והלידה הייתה מעצימה ומרגשת ברמות שלא ניתן לתיאור. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אז הרגע המתועד פה אומר הכל.

צילום פרטי קרדיט ניצן אלמוג עברון


יולי שלנו. אהבת חיי החדשה. זה היה חתיכת מסע. עברנו יחד הכל. חרדות, תקוות, סיכונים, כאב, אהבה ומלא מלא אמונה. וללא צל ספק היה שווה לחכות לך.

לאורך הדרך חברות היו שואלות אותי איך את עושה את זה? עוברת את כל מה שאת עוברת וממשיכה להסתובב עם חיוך על הפרצוף, לתפקד בבית, בעבודה, להיות אמא מהממת ליונתן?
רגב ואני תמיד האמנו שהסוד האמיתי הוא לשמור על פרופורציות. להאמין שהכל יהיה בסדר בסוף ולא ליפול עמוק מדי. מותר לבכות ומותר לכעוס ומותר להישבר, להיכנס למיטה ולא לרצות לצאת ממנה, אבל יום למחרת הוא יום חדש וצריך לחזור למסלול. אני מודה כל יום שיש לי בן זוג מדהים שיודע להרים אותי כשצריך ואני אותו.
עוד שיעור שלמדתי הוא לדעת לקחת הפסקות מהטיפולים כשצריך. גם כשבאותו הרגע זה נראה כמו סוף העולם להמתין חודש או חודשיים כי השעון מתקתק ואת רוצה כבר הריון. לקבל החלטה לעצור ולנשום היא קשה אבל מבורכת במיוחד. הספקתי בהפסקות האלה לצאת לחופשות, לטייל, לנשום, לעבוד, להתפתח ולהתקדם והכי חשוב לשמור על השפיות. ועל הבית שלי.

ועכשיו כשהכל מאחורינו, יכולה להגיד בלב שלם שהייתי עושה את הכל שוב, כי המסע הזה הפך אותי למי שאני היום, לזוג שאנחנו היום ולאמא שאני היום.

אז עצה קטנה לכל מי שעובר קשיים בענייני הריון – לא להרים ידיים לרגע, ולא לוותר על עצמך בתוך השיגעון. זה שווה את זה. ואם מישהי/ו רוצה לשאול, להתייעץ או סתם לפרוק, יותר מאשמח. תפנו אליי בפרטי.
שלכם, ניצן, אמא ל-2 

דרך הפייסבוק של @Nitzan Almog Evron

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות