כבר 9 חודשים אני חיה-מתה, בקושי נושמת

זה הולך להיות קשה. אני לא יכולה לספור את כמות הטריגרים.

אובחנתי כסובלת PTSD. במילים אחרות: הפרעת דחק פוסט טראומטית. כדי להצליח לתפקד ביום יום אני חייבת לשלב טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי.
לרוב אני לא מוצאת סבלנות לענות לאנשים או להתמודד עם הדברים הכי קטנים שהשגרה מבקשת ממך להתמודד. שיחת טלפון מהבנק או וואטסאפ של חברה, זה לא באמת משנה מה ומי זה.

הלילות שלי לא נראים כמו הלילות שלכם. תת המודע שלי עובד ללא הפסקה. לוקח לי שעות להירדם.
סביר להניח שבזמן שאתם ישנים אני בוהה באיזו סדרה עם עיניים שרוצות להיעצם אבל אי אפשר.
וכשזה קורה תודה לאל, השינה שלי באופן קבוע מלאה בסיוטים, נעילת לסתות, חריקות שיניים ובכי. כל זה מתוך שינה. אני הולכת לישון וקמה מפורקת וסהרורית.

איך הגעתי לזה?
כי לא אני ולא אף אחד סביבי צפה את גודל הסופה המגיעה.
האני החדש הזה הוא תוצר של אלימות אכזרית. גרתי באורנית עד שהוא החליט שהוא עושה הכל כדי שאהיה בחיים שלו. לקח לו חצי שנה לחזר אחריי והוא הצליח. עברתי לגור איתו.
מי שהיה בן הזוג שלי דאז לא יכל להתמודד עם ויכוח שפרץ בינינו על זה שתפסתי אותו בשיחות בעלות תוכן מיני עם בחורה,
חודש וחצי גרנו יחד עד לאותו הרגע.
הוא העיף אותי למיטה וסגר עליי כשהוא מעליי.
הוא תפס לי את הידיים וסובב בלי טיפת רחמים, כשהתנגדתי הוא רק סובב יותר עד שזה הרגיש שהן יוצאות ממקומן. הוא מעך את הראש שלי בתוך כרית והצהיר שיעשה כל מה שאני לא יכולה לעשות כרגע
לא ידעתי מה זה אומר. ורק עובר לי בראש שיש לו אקדח מהעבודה השנייה שלו בתוך הכספת בארון.
בתושייה של רגע ויד אחת ששיחרר לחופשי כדי למעוך את הראש שלי בתוך הכרית תפסתי את החגורה שלו שהניח על השידה הקטנה ליד המיטה במטרה להצליף בו ולשחרר את עצמי.
כשהבין מה אני מנסה לעשות הוא נעמד על המיטה ואני השתחררתי.
הוא לא חשב פעמיים ובעט לי בבטן.
בעיטה שהעיפה אותי עם הגב אל הקיר וקרסתי אל הרצפה, כמו גופה מרוטשת עירומה החוקרת צילמה כל מכה שלי. יום אחרי מצאתי את עצמי מאושפזת בתל השומר עם דימום בטני.
נושמת לא נושמת. חיה-מתה.

9 חודשים עברו מאז התקיפה ואני עדיין נאבקת לא לחיות אותה כל יום מחדש.

הטלוויזיה תמיד דולקת אצלי,
גם כשאני שוטפת כלים או מתקלחת.
מרגיע אותי שיש קולות טלוויזיה בבית.
אני לא בהכרח מקשיבה לה היא פשוט שם ברקע. אבל מספיקה ידיעה אחת "צעירה בת 22 נרצחה ברמת גן. החשוד הוא ככל הנראה בן זוגה" לפלח לי את כל האיברים במכה.

צילום: פייסבוק דניאל הילל


הרגשתם פעם קריסת איברים כללית בבת אחת? תרשו לי לתאר לכם מה עובר עליי באותם הרגעים.
גל של בחילה עולה במהירות שיא כאילו ראיתי נבלה, הפה שלי מתמלא במיצים והשפתיים יבשות כמעט כמו הליכה במדבר. הרעד הזה בברכיים מכריח אותי לשבת אם צריך גם על הרצפה.
הראש, אוי הלחץ בראש, כמה מחשבות עוברות ברגע אחד.
זיעה בכל מקום שלא תחשבו עליו.
אני מתחילה לכסוס ציפורניים ואם לא נשארו לי אני עוברת לעור.
הלב דופק כל כך מהר שזה מרגיש שהוא על סף ההתפוצצות. אלוהים יודע איך עוד לא חטפתי התקף לב.
ומסתגרת, לפעמים גם שעות. אם זה תופס אותי באמצע הכלים, אני גם יכולה לנפץ כוס בטעות.

זה מה שאני עוברת עם כל ידיעת רצח על רקע אלמ"ב. ראשי תיבות שלמדתי בתחנת המשטרה של פ"ת.
ככה חוסכים במילים. אלימות במשפחה.

קוראים לה מאיה וישניאק והיא בת 22 מאורנית.
יש לה משפחה אוהבת ובן זוג כי כולנו בסופו של מחפשים מישהו להתרפק. לאהוב ובעיקר להיות נאהבים.
ולא תמיד יש התראה לסופה שהולכת להגיע.
ולא תמיד הבחורה היא קורבן אבוד של החיים.
לפעמים הכל מתוק. ולפעמים הבחורה אינטליגנטית וחזקה אז אף אחד לא צופה את הסופה.
היא נסעה אליו כי התפתח ביניהם ויכוח. הוא לא יכל להתמודד עם הויכוח אז הוא חנק אותה למוות.
קטע ברגע את כל מה שהחיים רצו להציע לה. רצח אותה בדם קר.

אי אפשר להתעלם מההשוואה.
שתינו באנו מאורנית, שתינו נשים ושתינו שייכות למשפחת האלמ"ב. רק שמאיה עכשיו מלאך ואני עוף חול שנשרף אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות.
זה יכל להיגמר אצלי אחרת.

אני מוכנה להקריב את הפרטיות שלי כולל כל הפרטים כדי להסביר כמה חשוב לעלות את הנושא לכותרות.
תעלו את זה לשיח, תוקיעו את זה, תמחו נגד זה. אל תתנו לידיעה כזו לעבור לידכם. שהקלות הזו להרים יד או חפץ תפסיק.
שחלאות אלימות כאלו ידעו שהחברה דוחה אותם.
שהענישה תהיה מספיק מרתיעה.
שאני אפסיק לנפץ כוסות ועוד חלק מהנשמה שלי על כל ידיעה כזו. בבקשה.

מתוך הפייסבוק של @daniel hilel

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות