אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי

תמיד התביישתי בירכיים שלי. זה התחיל כבר בגן. היו לי ירכיים שמנמנות (לא ידעתי אפילו שקוראים להן ככה) והן היו חלק מזוג רגליים קצרות מדי. לכל הילדים האחרים בגן היו רגליים ארוכות וכשישבנו על הכיסאות הקטנים הרגליים שלהם הגיעו לרצפה. הרגליים שלי לא. הן התנדנדו על הכיסא והירכיים נמעכו כלפיו ונראו רחבות כל כך. שיא הכיעור היה נקודת חן עצומה בגודלה שהייתה ממוקמת על הירך הימנית, רגע לפני הברך. אני זוכרת את עצמי יושבת על הכיסא, רגליים מתנדנדות, ירכיים רחבות ונקודת חן כעורה מושכת את כל המבטים אליה. אל הרגליים הרחבות, הענקיות שהיו לי.
כן, זה חולני כמו שזה נשמע. מעולם זה לא היה נראה לי כה בעייתי, עד שהשבוע נזכרתי בזה. זה קרה במקרה- המבט שלי נדד לעבר רגל ימין ונקודת החן הקטנטנה (כן, הרגל גדלה מאז ואותה נקודה אימתנית הפכה כמעט בלתי נראית) קפצה והזכירה נשכחות. כמה תיעבתי אותה. היא נגסה בביטחון שלי, היא, היא עשתה אותי מכוערת כל כך בעיני עצמי. זו הייתה יריית הפתיחה לשנים של פקפוק וחוסר אהבה עצמית. זו הייתה ירית הפתיחה לשנים של ניסיונות להיות מישהי שאני לא.

השבוע זה היכה בי. הרגע הזה שבו הבטתי בנקודה וחזרתי בדיוק לנקודת ההתחלה של מערכת היחסים המורכבת שלי עם הגוף שלי, באותו הרגע הבנתי בזעזוע- הן כבר שם. הבנות שלי. הן כבר שם. זאת אומרת- יש אפשרות שהן שם. יש אפשרות שהן שם ואני לא יודעת את זה. על פניו הן נראות שלוות, יחסית כמובן. הן אהובות ואוהבות את עצמן. בטוחות בעצמן. אבל גם אני הייתי כזו. את הסדקים אף אחד חיצוני לא ראה. היחס לנקודה, לירכיים, לגוף, הגיע מתוכי. אף אחד מעולם לא העיר לי על הנקודה או על הירכיים (לא בגיל הגן בכל אופן), גם הייתי אהובה ושמחה ובטוחה בעצמי. יחסית כמובן. יחסית לשנים מאוחרות יותר.
מה מתרוצץ אצלן בראשים הקטנים הללו? איפה הסדקים שלהן? אצל מי מבין השתיים הסדקים החלו להיווצר קודם?

במהלך השבוע החולף פקחתי עיניים וראיתי אותם, את ניצני הסדקים. אצל הגדולה זה כל מה שקשור ללימודים. לדאבונה היא התברכה בהפרעת הקשב של אמא שלה ולא פשוט לה בכלל. אבל יש לה אמא שמזכירה לה שהיא חכמה וחריפה כל כך. אצל הקטנה זה הגוף. היא התברכה בגוף של אמא שלה. אין לה נקודת חן, אבל השבוע שמעתי אותה אומרת שהיא "שמנרזה" ומיד הסתערתי ותיקנתי והסברתי וזה לא חשוב מתוקה, למי אכפת רזה, שמנה ,שמנרזה, למי אכפת? ואת יפה וחכמה כל כך. ניסיתי להדביק את הסדקים לפני שייפערו, אבל מי יודע- אולי אלה לא ניצני סדקים, אולי הם כבר פעורים ורק עכשיו אני ראיתי. אולי הם שם מזה זמן. ואני- אם שרברבית, רוצה לאחות את הסדקים, שלא יישאר מרווח ולו הצר ביותר לזלוג, אבל האם בכלל אוכל לעשות את זה? לא יודעת. לא יודעת מה מצב הסדקים ומה העומק. לא יודעת אם בכלל יתפתחו ואולי זה יגיע מכיוון אחר, בסופו של דבר. ואולי זה בכלל לא התפקיד שלי, אולי הן צריכות לאחות את הסדקים לבד.
אבל הן קטנות כל כך, מה הן יודעות על שרברבות לבבות וגוף. הן צריכות מורת דרך, אשת מקצוע מנוסה שתעזור בזיהוי ואיחוי.
הן צריכות את אמא.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

4 תגובות

  1. אני תמיד חוששת להעביר את אותן מחשבות לבנות שלי. הייתי בסרט הזה אבל עם מותניים.. את כותבת מקסים תמשיכי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות