אחיה של גל התאבד והיא החליטה לקום מהתהום ולהציל חיים

אני גל, אמא של אורי ומתן.
אורי היה בן שנתיים וארבע חודשים ומתן בן תשעה חודשים.
ביום שבו אחי מושיק מת.

אחי מושיק מת. התאבד.
בשישה עשר בפברואר 2015.
הטלפון צלצל, השעה רבע לארבע. על הצג מופיע שמו של אייל, בחור מתוק ואהוב, בן משפחה, גיסו של מושיק שהוא בשעות הפנאי גם מביא לי את שמן הזית המרגש מהצפון.
בטלפון הזה הוא לא הביא שמן זית.

אייל: "גל מושיק התאבד"
גל: "ואיך הוא? הוא בסדר?"
אייל: "גל, מושיק מת. הוא התאבד הוא…"
גל: צרחה זועקת לי מהגוף לעולם. אני בחצר הבית. צועקת לתוך הטלפון:
אייל, אייל, אייל
מושיק, מושיק, מושיק

אייל: "גל אני צריך אותך עכשיו שקטה. צריך להודיע לכולם".
אני לוחשת לו, תקרא ליאיר, תגיד לו שיבוא לעזור לי.
אני קורעת את חולצת הטריקו הבורדו לשניים, מפילה את עצמי על האדמה.
ככה אני נכנסת לעולם השכול האובדני.

פרק ב
שנת האבל עוברת עליי בייסורי נפש. אני מתקשה לחיות, הנשימה קשה לי. מאבדת יכולת תפקודיות בסיסיות. הכי עצוב לי שאני לא מצליחה לאפות.
פעם בשתי דקות אני לשה בצק שמרים לתפארת, עוגת הגבינה האפויה שלי הייתה ידועה בגובהה ובמתיקות המאוד מעודנת. מגש עוגיות לתנור זה על הדרך. תמיד היו בבית 3 צנצנות של עוגיות. ועכשיו לא יוצא. ומה שיוצא לא אכיל.
בתור האמא של אורי ומתן, אני מבינה בכוחותיי המוחלשים שאני חייבת לשמור עליהם מהתופת הנפשית שאני חיה בה. אני קוראת בגוגל על קשר בין משבר נפשי של האם על נפשם של ילדים, וחוטפת כמה בבטן.
באותו רגע אני שמה לי בטלפון שלוש תזכורת:
06:00 לחייך אליהם בבוקר כשהם מתעוררים.
15:45 לרקוד איתם בסלון את השיר, כשהם מתעוררים משנצ
19:30 לחייך אליהם לפני השינה ולהגיד לכל אחד מהם שאני אוהבת אותו מאוד
 
זה היה המינימום המתבקש והמקסימום שנפשי יכלה.
אני מתחילה טיפול. בהתחלה פעמיים ואפילו שלוש בשבוע. לאט לאט לאט לאט. כוחותיי שבים אלי. לאט.
עוצרת לנשום לקראת פרק ג'.


פרק ג
יום השנה השני למותו של מושיק מתקרב. ואני לא מצליחה עד הסוף להבין מה קורה לי. אני חשה יותר טוב גופנית ונפשית. מתמידה בריטואלים מול הבנים. הם ממש אוהבים את הריקוד בסלון. והם יודעים את המילים של השיר בעל פה.
לפעמים מצטרפים אלינו לסיבוב הזה אורחים מקומיים, סטייל עוגה עוגה.
מושיק מתחיל לדבר, לכתוב, להופיע. ובקשה אחת בפיו, ארבע מילים: שמותי לא יהיה לשווא.
עשי משהו הוא מוסיף.
הקולות מופיעים כל הזמן, בלילה, במקלחת, בהליכה, בתור בסיפור. ואין לי רעיון מה עלי לעשות. יש לי דד ליין יום בשנה, ויש בי ידיעה שזו לא אנדרטה אלא משהו דינמי וחי.
יוצאת להר. ככה הלב מנחה. לסיבוב שלי ושל מושיק. מתחילה במסלול של שמונה הק"מ ומקווה שתגיע תשובה.
בצעד הראשון יורד רעיון.
תנועה חברתית לאמפתיה וחום אנושי.
ייקראו לה מש"ה – מילים שעושות הבדל או מילים שאומרות המון. אלו האופציות.
המטרה להפיץ מילים שעושות טוב. וזהו. יהיה טוב, ולא יתאבדו יותר.
בבית אני מכינה את הגרסה הראשונה של פנקס מש"ה. אני בשלב הזה לא מעזה לדבר על התאבדויות בכלל ועל זה שמושיק מת בפרט. ואסור לאף אחד סביבי לעשות כך. בושות אתם יודעים.

מושיק וגל חיבוק בחתונתה. קרדיט תמונה גל נסים- עמנואל

פרק ד
הניירות הביתיים עליו כתבתי מילים טובות הפכו לפנקס מש"ה המוכר, המופץ המקסים ומעוצב להפליא. הפנקס הפך להיות השער דרכו אנחנו מזמינים לשיח על אובדנות.
הפנקסים מופצים בכל הארץ ועושים טוב על הלב, מסייעים בעדו להביא שיח חדש, חומל ונוקב על אובדנות, איתם אנחנו מצליחים לממן את הפעילות של התנועה.
עמוד הפייסבוק מתחיל מתחיל להזרים אלינו פניות של אנשים בקושי אובדני ואנחנו לומדים ממקרה למקרה איך להיות שם, איך נושמים ליד מי שנמצא על הגג, איך מקשיבים, מה עושים לא עושים.
שלושה גופי ידע מפתחים:
מודל מת"ן- מתן תוקף ונראות. איך לשהות להקשיב ולהיות עם אדם בסיכון.
מערך המושות – מעטפת אנושית חמה עוטפת בקשר יומיומי עם האדם בסיכון. כי למדנו שצריך לפגוש בעיניים, לגעת, ובעיקר להיות בנוכחות פיזית.
תורת מש"ה- 12 העקרונות הקהילתיים לניהול מרחב אובדני

הידע הולך ומתפתח. אנחנו מקבלים הכרה והערכה מגופים מקצועיים וחוקרים באקדמיה, ואנחנו בעיקר הצלחנו להיות שם עבור כמה עשרות אנשים לעשות הבדל בין מוות לחיים כפשוטו. ובצניעות.

קהילת מש"ה מבקשת לייצר תנועה חברתית עמוקה ביחס לאובדנות, לפעול ההיפך ממה שהתרגלנו:
לדבר במקום לשתוק.
להקשיב במקום לפתור.
להחזיק במקום להעביר הלאה

ולהיות.
פשוט להיות אנשים, אנושיים שיודעים שיש בנו היכולת הטבעית הפשוטה, לגעת לב בלב, לרפא, במילה, במבט ביד. ולעשות הבדל.
כי התאבדויות ניתנות למניעה.
וכל אחד יכול להציל חיים.

פרק ה
חמותי, אמא של יאיר מפרק א' היא הולנדית מאוטרכט, לא ידועה באיכות הפרגון והחיוך בדבר שבשגרה.
ביחסים הכנים והפתוחים בינינו, היא זרקה לי יום אחד כבדרך אגב, אני גאה בך שלימדת את מתן ואורי מה עושים עם אבל קשה.
הפידבק הזה התיישב לי בלב, ונתן שקט להרבה רעש סביב האימהות בצל אובדן.

האמת, שתקתי.
דמעות הציפו את עיניי. שוב.

הכותבת היא גל נסים- עמנואל. אמא של אורי בן השמונה ומתן בן השש. אחות של מושיק שהתאבד לפני 5 שנים וחצי. מייסדת תנועת מש"ה – מילים שעושות הבדל, העוסקת במניעת התאבדויות באמצעות מעורבות הקהילה. התנועה שואפת להקים בישראל את המערך המושות- תומכות חיים לליווי הדרכה ותמיכה לאדם שנמצא בקושי אבדני. התנועה ייסדה מסורת שנתית של כנס- קהילה מצילה חיים- בו היא מזמינה את הציבור להרחיב את האחריות האישית והקהילתית- כקהילה מצילה חיים. להיות אנשים שעושים הבדל בין מוות לחיים כפשוטו.

קליק כאן לכנס קהילה מצילה חיים

קליק לרכישת סימניות

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות