"כל יום אני בודקת עם עצמי אם היום זה היום האחרון"

יום רביעי 07:30 בבוקר.
הזמן יש לו משמעות אחרת. אני לא מאחרת לשום מקום. שוכבת במיטה או יותר נכון בסלון. זאת המיטה שלי בימים האחרונים. גם מקלחת אני עושה בחצר. דידי והבנות מקלחים אותי. לעלות קומה מצריך מאמץ מיוחד ואני מחוברת לבלון חמצן. אפילו לצחצח שיניים אני לא חייבת. כבר לא צריך לשמור על כלום, גם לא על השיניים. רק היגיינה חשובה וגם זה כדי שיהיה נעים. אני מתקלחת בחצר באוויר הנעים.
כמה ימים אחורה, יום ראשון שמונה בבוקר. חדר 29 במחלקה האונקולוגית. דידי והבנות, אחותי נילי, פרופסור וולף, ד״ר רוני צבר ואני נפגשים לשיחה של פנינו לאן?!
אני כבר כמעט שבוע בבית החולים עם זיהום בדרכי המרה ודימום פנימי שלא מוצאים. מקבלת מנות דם, נדקרת מבוקר עד ערב, מקבלת מליון תרופות לווריד ומחוברת לצינורות. אפילו לרדת לשירותים זה כמעט בלתי אפשרי, צריך לנתק אותי מהכל. איך ממשיכים? למצב הנוכחי אין ממש פתרון. האפשרות היא להישאר בבית החולים בקונסטלציה הזאת או, לוותר על כל הפינוקים של מנות הדם והאנטיביוטיקה וללכת הביתה אל החופש. להתנתק מכל הצנרת וליהנות מרגעי חסד בבית. ליהנות מפינוקים קטנים של בית, לרבוץ עם הבנות על הספה ולספוג את המקום שאני הכי אוהבת בעולם. ההחלטה לא פשוטה בכלל. בבית החולים עוד מחזיקים אותי בחיים. בבית הכל יכול לקרוס בבת אחת. פרופסור וולף אומר להשאר וד״ר רוני צבר מאמין בבית. המשפחה פוחדת אבל ההחלטה היא שלי.

קרדיט תמונה פייסבוק מירית הררי


בלה האחות המקסימה נכנסת לחדר ושואלת "באיזה שולחן הזמינו מורפיום?״ כולנו צוחקים, היא משחררת את האווירה. מסתבר שגם בערוב ימיך אתה עוד יכול להתאהב. אני מאוהבת בבלה האחות. היא עושה את עבודתה מהנשמה. מטפלת בי כמו ביהלום הכי יקר בעולם. ברכות, באהבה, במסירות.
אני מחליטה ללכת הביתה. האמבולנס מגיע. הגוף משקשק. הדרך מאיכילוב נראית לי נצח. פוחדת לזוז שמא הדימום יתגבר. הגענו. אני על הספה בסלון. כל הציוד מוכן. מתאקלמת בבית לאט לאט. הבנות ודידי לומדים את העבודה. צריך להזריק תרופות והן הופכות להיות אחות רחמניות קטנות לאמא שלהן. רוני בא יום יום לביקור. לילה ויום עברו ועוד לילה ויום ועוד והנה יום ד. כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום. לעיתים הגוף רפוי ולעיתים הוא מתוח.
סיטואציה הזויה לכל הדעות. בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין.
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת “האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?״ ואני עונה: ״בוודאי שכיף לנו״. הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום.
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים.

יום רביעי טוב!
בואו נהיה טובים!!!! אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב

מתוף דף הפייסבוק של מירית הררי

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות