עדי שילון: הגוף שלי, ממש כמו הנפש, עדיין מסתגלים למצב החדש

״כמה זמן זה עוד יקח?!״ אמרה לי חברה, בעיניים דומעות. ישבנו בקפה עם התינוקות הבריאים, השמחים והצוחקים (טפו טפו טפו) שלנו ובילינו את מרבית הזמן בדיון על משקל. ״איך עדיין לא חזרתי לעצמי?!“ המשיכה והתעקשה. שאלה אחת נותרה מהדהדת בראשי – לאן את רוצה לחזור?!

כמה לחץ מופעל עלינו מתחילת ההריון: להתאמן, אבל לנוח. לאכול, אבל לא להשמין. לשמוח, אבל להניח לפחמימות. כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות בהתעסקות במראה, בזמן שמה שהגוף שלנו עושה, זה העסק האמיתי. כותרות כמו ״לא להאמין שהיא אמא לשלושה!״ או ״איקס מציגה גזרה חלומית שבוע אחרי לידה״ לא תורמות, אבל הן לא לבד. הפיד מוצף בתמונות לפני ואחרי, על המסך יש לא מעט נשים חזקות וחכמות שמשום מה ממשיכות להתגאות בדיאטות מטורפות (ואופירה לא לבד), יש לנו גם אחת את השנייה כדי להוסיף שמן למדורה הזאת ואם זה לא מספיק, כמו שהפסיכולוגית שלי אומרת: ״את לא באמת צריכה אויבים. יש לך את עצמך״. כמה זמן יקר בזבזתי לאורך השנים בהלקאה עצמית, בהתעסקות במשקל, במידה, בהיקפים. באיך אני לעומת אחרים. כמה שיחות עם חברות משכילות נסחפו לשיח על מזון משמח, רגשות האשם שהוא נושא עמו ואיך יקרה לנו הנס הזה, שיהפוך גם אותנו לנשים שנמנעות.

איפשהו בתחילת השליש האחרון להריון ישבתי במסעדה עם חברות, שדיברו על מישהי שילדה לא מזמן. ״נו, היא כבר חזרה לעצמה?!״ שאלה אחת מהן. נתקע לי האוכל בגרון. הבטתי על הבטן המרגשת שלי, מלאה בפלא שהולך וגדל והבנתי, שלעולם לא אחזור לעצמי. וטוב שכך. בי נשבעתי, שבפעם הראשונה בחיים, פשוט אניח לזה. אניח לקול הזה שאומר ״את לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק שווה.. את לא מספיק״. אני בוראת חיים. זה נשמע פומפוזי וגדול וזה בדיוק מה שזה.

קרדיט תמונה אינסטגרם עדי שילון

גם אחרי הלידה, כשהתחילו הקולות ששאלו על המשקל, אלה מהסביבה כמו אלה בתוך הראש, השתקתי אותם בביטול. אני אמא. יש אמהות שחשוב להן לצאת מבית החולים בסקיני, יש כאלה שזה גם בא להן בקלות. הסקיני שלי מלפני ההריון עדיין סגור בארגז ואני ממש לא ממהרת לנסות לחזור אליו. הגוף שלי, ממש כמו הנפש, עדיין מסתגלים למצב החדש. כן, גם שנה אחרי. גם שנתיים וחמש וגם עשרים אם צריך.

אני מנסה לשמור על תפריט מאוזן (כן. זה כולל פיצה ומקרונים וחמאה ובצק שמרים) ולהתאמן, אבל לא כדי להיות רזה או ״לחזור לעצמי״. פשוט כדי לתת לגוף שלי הזדמנות להיות הגרסה הכי טובה ובריאה של עצמו. זה לא מקרב אותי לאותו סקיני בארגז וזה ממש בסדר – אני לא ממהרת לשום מקום. יש לי את כל הסבלנות, ההכלה והאהבה לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, בעיקר עכשיו, כשאני יודעת מה הוא יכול לעשות.

מתוך האינסטגרם של עדי שילון

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות